משרד החינוך הוא מערכת מסורבלת שמתקשה להסתגל לתמורות התכופות בסביבה שבה היא פועלת ולמגוון העצום של יחידות הקצה שלה. אחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה שהמשרד מחזיק בכל שלוש הסמכויות המרכיבות שלטון דמוקרטי: בסמכות המחוקקת, בסמכות המבצעת ובזו השופטת.
כסמכות המחוקקת, המשרד הינו הרגולטור שמגדיר את היעדים והמדיניות ומתקצב את היחידות השונות. כסמכות המבצעת, הוא המעסיק הגדול ביותר במגזר הציבורי (כ-140 אלף מתוך כ-218 אלף עובדי ההוראה). הוא מעסיק באופן ישיר את מורי היסודיים וחטיבות הביניים ואת הגננות. מורי התיכונים אמנם מועסקים על ידי הרשויות ורשתות החינוך, אולם התנאים שלהם נקבעים על ידי המשרד וכל קבלה או סיום העסקה של מורה מחייבת את אישורו. בנוסף הוא מפעיל את מנגנון המחוזות: שישה מחוזות גיאוגרפיים ומחוז ארצי (החרדי), המאוישים על ידי כ-900 מפקחים. עיקר פעילות המנגנון מכוונת לוודא שמנהלי מוסדות החינוך מיישמים את הנחיות המשרד.
בהיבט של הסמכות השופטת – בעוד שארגונים המכוונים לשיפור מתמיד מתמקדים בהערכת הביצועים של העובדים, משרד החינוך בוחן את ביצועי התלמידים, בעיקר במונחים של שיעור הזכאות לבגרות. המצב הזה, שבו שלוש הסמכויות נתונות בידי המשרד, מסרס את ייעודו של עיקרון הפרדת הרשויות, שהוא לייצר מערכות של איזונים ובלמים.
נראה שדווקא על רקע העברת השליטה על התוכניות החינוכיות החיצוניות ליו"ר מפלגת נעם, אבי מעוז, העברת האגף לתרבות יהודית למשרד למשימות לאומיות בראשות אורית סטרוק, וההחלטה שבצלאל סמוטריץ' יהיה זה שימנה את חברי מועצת החינוך הממלכתי-דתי, נפתח סדק לשינוי מבני משמעותי במשרד החינוך, שיאפשר ליישם בו את הפרדת הרשויות.
ההכרה הגוברת בזכותו של כל פלח באוכלוסייה לחנך את בנותיו ובניו בהלימה לתפיסת עולמו ולערכיו, היא זו שעומדת בבסיס צמצום סמכויותיו של שר החינוך הבא והעברת חלקים מהמשרד לידיים סקטוריאליות. לכן היא מצריכה חשיבה מחודשת על חלוקת האחריות בין המדינה לבין הקהילה. אחרי 70 שנה מביטול שיטת הזרמים וחקיקת חוק החינוך הממלכתי, בשלו התנאים לשינוי החוק פעם נוספת. החוק החדש, ראוי שיאפשר מגוון זרמים, תוך הגדרה של ליבה חברתית-אזרחית חוצת מגזרים ואוכלוסיות.
לפיד: "מעוז האחראי? בליכוד התחרפנו"
(צילום: ערוץ כנסת )
לצורך כך יש להפוך את משרד החינוך מארגון תלת-מפלסי (מטה, מחוזות ושטח), לדו-מפלסי: מטה קטן וחכם הממוקד בקביעת מדיניות, בתקצוב ובבקרה, ושדה עשיר והטרוגני הנהנה מאוטונומיה רחבה בשימוש במשאבים ובדרכי יישום המדיניות. במצב זה מתייתר מפלס המחוזות: לא רק שהדבר יחסוך כ-300 מיליון שקל בשנה, אלא שכוח אדם מיומן זה יוכל לאייש את מאות משרות הניהול היתומות.
במקביל, יש לשחרר את המשרד מתפקידו כאופרטור ולהפקיד את משימת הביצוע בידיהן של הרשויות המקומיות ורשתות החינוך, ושל בעלויות חדשות שיקומו, כפי שנעשה בתיכונים ובחינוך החרדי. זו גם ההזדמנות של זרמים חילוניים וגישות חינוכיות פרוגרסיביות, כדוגמת החינוך המונטסורי, הזוכה לביקוש גדל והולך בקהילה, להפעיל מוסדות חינוך ייחודיים בכל רשות שבה יימצא להם ביקוש. כך יתאפשר למוסדות החינוך לתת מענה מדויק יותר לאוכלוסיות השונות תוך שימוש מיטבי במשאבים ייחודיים לסביבתם.
ד"ר אסנת ספורטהלמשל, מפעילי בית ספר בעיר חוף יוכלו לפתח תוכניות ייחודיות ללימוד מדעי הים והסביבה, ובית ספר שקהילתו מורכבת בעיקר מיוצאי ברית המועצות לשעבר – יוכל להקדיש שעות לימוד לשימור השפה הרוסית. תהיה זו זריקת עידוד ליוזמה לייחודיות בית-ספרית ובחירה חופשית שמוביל משרד החינוך החל מ-2012.
תפקידו של משרד החינוך כרגולטור יהיה להגדיר הן את הליב"ה המחייבת את כלל מוסדות החינוך ואת גבולות הגיזרה של האוטונומיה. כלומר - את התכנים והאמצעים שלא ניתן יהיה ליישם בהם. תקצוב מוסדות החינוך יהיה מותנה בהקפדה על יישום המדיניות הזאת. הפרדת הרשויות והעברת האחריות להפעלת מוסדות החינוך לבעלויות קיימות וחדשות עשויות להביא לאימוץ אלמנטים של תחרות וחתירה למצוינות כתוצאה ממערכת האיזונים והבלמים שתיווצר בזכותן.
- ד"ר אסנת ספורטה היא מובילת מחקר בתי הספר הניסויים בישראל וחברת מועצת העיר בכפר סבא. לשעבר סמנכ"לית עיריית חדרה ומנהלת אגף החינוך בחולון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
