יבגניה סגליבגניה סגל
יבגניה סגל
(צילום: אלכס קולומויסקי)
גם בגיל 81 נאלצת יבגניה סגל, ניצולת שואה, לצאת ולעבוד כמטפלת בקשישים. אין לה ברירה. כבר 20 שנה שהיא ממתינה לקבל דירה בדיור הציבורי, ובינתיים חייבת לפרנס את עצמה - כדי שתוכל לשלם שכירות עבור המחסן שבו היא מתגוררת, שאין בו כמעט חלונות ואור היום בקושי חודר אליו, ועבר הסבה ליחידת דיור. למרות הכל, יבגניה לא מתלוננת.
"אני צריכה לעבוד כי אין לי דירה משלי ואני צריכה לשלם שכירות וחשבונות", היא אומרת, "אם לא אעבוד, יהיה לי קשה לקנות דברים שאני צריכה. אני מפחדת שיבוא יום שלא אוכל יותר לפרנס את עצמי. שלא יהיה לי מספיק כסף כדי לחיות".
עוני ורעב: מצבם של ניצולי השואה בישראל

היא נולדה באוקראינה, אבל במהלך מלחמת העולם השנייה עברה עם אמה לעיירה ליד סיביר, שם סבלו מרעב כבד. "הייתי ילדה קטנה ומאוד חולה", היא מספרת. "לא יכולתי ללכת ואפילו לדבר. אבא שלי נהרג במלחמה, הנאצים ירו בו, ואמא שלי שהייתה מורה לרוסית, עבדה בכל מה שיכלה כדי להרוויח כסף ולפרנס אותנו. אבל לא היה לנו אוכל כמעט, אפילו לחם לא היה".
אחרי המלחמה חזרה לאוקראינה, הקימה משפחה ועבדה כמהנדסת. ב-1996, כמה שנים לאחר שהתאלמנה, עלתה לארץ, יחד עם אמה, בנה ומשפחתו. בגיל 57 התחילה שוב מחדש ונאלצה גם לבצע הסבה מקצועית. "אני מהנדסת, אבל מאז כשהגעתי לארץ עבדתי בניקיון. אחר כך התחלתי לעבוד כמטפלת בקשישים".
כאמור, יבגניה ממשיכה לטפל בקשישים עד היום. היא אוהבת לעבוד, היא אומרת, שמחה לצאת מהבית ולפגוש אנשים, אבל מודה באותה נשימה שהיא נאלצת לבצע עבודה פיזית כדי שתוכל לשלם את החשבונות. "קשה לעבוד בגיל 81, אבל אין לי ברירה", היא אומרת, "טוב לפחות שאני לא כל הזמן לבד בבית. זה קשה. אין עם מי לדבר, למי לספר דברים. לא קשה פיזית, קשה בלב לפעמים".
כניצולת שואה, יבגניה מקבלת קצבה מביטוח לאומי ואחת לשנה, זכאית גם לקצבה נוספת. למרות חוסר הביטחון הכלכלי, היא מקפידה להישאר אופטימית וחיובית, ומדגישה שלא הייתה רוצה להרגיש כנטל על אף אחד, לא על בנה ולא על המדינה. "יש לי בן מקסים והוא והמשפחה שלו עוזרים כמה שהם יכולים, אבל יש להם גם חיים משלהם ואני לא רוצה להעמיס עליהם. גם מדינת ישראל היא מדינה טובה, ואני לא יחידה, יש הרבה אנשים כמוני. אני מבינה שאי אפשר לתת לכולם כמה כסף שהם רוצים".
משה כהן, מנכ"ל עמותת חסדי נעמי, המלווה את יבגניה, מתקומם על תנאי חייה הקשים של מי שעברה ילדות כה נוראה. "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי", הוא מדגיש. "בלתי נתפס שקשישים וניצולי השואה חיים היום בינינו בתנאי מעברה. מי שהיו צריכים לדאוג להם כמו למלכים, מסיימים כך את חייהם, איפה הבושה? כל אחד מאיתנו צריך להביט בפניהם ולדמיין איך היה מרגיש אם אחד מקרובי משפחתו היה חי כך. ככל שתימשך המציאות הקיימת נמשיך להילחם על תנאי המחיה של כל ניצול".
לתרומות ולסיוע ליבגניה סגל, המלווה על ידי עמותת חסדי נעמי, ניתן לפנות לאתר העמותה או לטלפון: 03-6777777 (יש לציין כי הסיוע עבור יבגניה סגל).