בזמן שתשומת הלב הציבורית והתקשורתית מופנית כולה לזירות המזרח התיכון, אנקרה בונה בשקט ובנחישות ציר השפעה אסטרטגי גם באפריקה. באמצעות עסקאות ביטחוניות, פריסת תשתיות, הקמת בסיסים והעמקת מנופי השפעה דתיים ותרבותיים, החזון הניאו-עותמאני של נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן קורם עור וגידים ביבשת. המציאות הגיאופוליטית החדשה בה טורקיה מרחיבה את נוכחותה המאתגרת, מחייבת את ישראל לשנות דיסקט ולאמץ פתרונות יצירתיים יותר.
(צילום: Ludovic MARIN / POOL / AFP)
פסגת נאט"ו אותה אירח בשבוע שעבר ארדואן יכולה להירשם מבחינתו כהישג תודעתי נוסף במאמציה של טורקיה למצב עצמה כשחקנית אזורית ובינ"ל מובילה. ארדואן נקט בגישה מקרבת כלפי שאר מדינות הברית הצפון-אטלנטית, הציג את טורקיה כשחקנית חשובה ונכסית לאינטרסים של המערב, וקצר מחמאות מידידו הקרוב הנשיא טראמפ וממזכ"ל נאט"ו, מארק רוטה.
כצפוי, הנשיא הטורקי לא חסך ביקורת כלפי ישראל במהלך הפסגה וטען כי להתנגדות הישראלית (והיוונית) לרכישת מטוסי ה-F-35 "אין מקום". הוא שב ומיצב את פתרון שתי המדינות כמפתח יחיד לשלום, תוך שהוא קורא לצדדים לפעול להרגעת הרוחות בעזה ובלבנון. ימים ספורים לפני הוועידה, שיגר שר החוץ הטורקי אמירה משולחת רסן לפיה "ישראל הפכה לנטל שהאנושות אינה יכולה עוד לשאת". קו המסרים המשתלח הזה לא זכה לביקורת משמעותית מצד מנהיגי נאט"ו, שהעדיפו להימנע מעימות עם המארחת.
בעיתוי הנוכחי, וככל שגוברת הביקורת המדינית כלפי ירושלים, מדינות המערב מעדיפות גישה פייסנית מול טורקיה משיקולים אסטרטגיים. במילים אחרות, צעדיה של ישראל ויחסיה המידרדרים עם הקהילה הבינ"ל, משחקים ישירות לידיה של אנקרה. המסרים הטורקיים מתקבלים כעת בסלחנות גם אצל ידידותינו, מתוך העדפת אינטרסים קרים. הדבר ניכר גם אצל הנשיא טראמפ, שמקפיד בכבודו של ארדואן ורואה בו דווקא גורם אזורי מייצב, כולל במאמצי התיווך מול איראן, סוריה ולבנון.
משחק כפול
מטעמים אלו, אין זה מפתיע שארדואן ממשיך כמעט באין מפריע לנקוט במשחק הכפול המאפשר לו לחתור לעמדת הובלה גלובאלית. אלא שהשאיפות האלו לא נעצרות במזרח התיכון: החזון הניאו-עותמאני מכה שורשים גם ביבשת אפריקה, באופן שמציב אתגר לישראל.
בשני העשורים האחרונים משמשת אפריקה כקרקע פוריה להגשמת חזונו של ארדואן בעיקר במרחבי קרן אפריקה, צפון אפריקה (לוב) וחגורת הסאהל. הרומן של אנקרה עם היבשת החל כבר ב-2005, שהוכרזה על ידי הממשל הטורקי כ"שנת אפריקה". מאז הוא עבר נקודות ציון משמעותיות נוספות בהן הכרזת האיחוד האפריקני על טורקיה כ"שותפה אסטרטגית", ועידות פסגה משותפות, וכמות ביקורים יוצאת דופן שמיצבה את ארדואן כשיאן המנהיגים הזרים שביקרו ביבשת.
נקודת הזינוק האמיתית ביחסים נרשמה ב-2011 במהלך ביקורו של ארדואן במוגדישו בירת סומליה. הביקור הניח את התשתית למעורבות טורקית מאסיבית, שצמחה מאז לממדי ענק במישורים ההומניטאריים, הכלכליים והצבאיים. טורקיה רואה בסומליה נכס אסטרטגי חיוני - עוגן מרכזי להקרנת כוח, להרחבת השפעה כלכלית, ולביסוס נוכחות צבאית בקרן אפריקה בנתיבי השיט הקריטיים בים האדום ובמפרץ עדן.
הסיוע הכלכלי והתשתיתי שהעניקה טורקיה לסומליה העמיק את התלות בה, ואפשר לטורקים להפוך את המדינה לשדה ניסויים. כיום מפעילה טורקיה במוגדישו את הבסיס הצבאי הגדול ביותר מחוץ לגבולותיה, והצבא הטורקי מעניק סיוע צבאי ואווירי ישיר במלחמה המקומית נגד הטרור הגואה. זאת, לצד השקעה עמוקה במשאבי טבע, הכוללת הסכמים ייחודיים לחיפושי נפט וגז לחופי סומליה. לאחרונה אף דווח שטורקיה מקדמת הקמת בסיס חלל ומתקן לניסויים בטילים בליסטיים לחופי האוקיינוס ההודי, בעיר וורשיח' שבסומליה, בעלות הנאמדת בכ-350 מיליון דולר.
באופן היסטורי, מדינות אפריקניות רבות רואות בישראל ישראל שחקנית חיובית הפועלת "בגובה העיניים", שניתן ללמוד רבות מניסיונה העשיר בתחומי הטכנולוגיה, המים, החקלאות והבריאות
במבט רחב, ההתפשטות באפריקה היא יעד אסטרטגי עבור ארדואן, בדרך למיצוב ארצו כמעצמה אזורית. המהלך הזה משלב "עוצמה קשה" דרך נוכחות צבאית וייצוא ביטחוני נרחב המכונה "דיפלומטיית כטב"מים", לצד "עוצמה רכה" הכוללת פריסה חסרת תקדים של שגרירויות וקווי תעופה, והעמקת ההשפעה התרבותית והדתית. הנוכחות הזו, שמתגברת במקביל לנסיגתן של שחקניות מסורתיות כמו צרפת וארה"ב, מאפשרת לטורקיה לייצר דריסת רגל מדינית שעלולה לאתגר את ישראל, במיוחד על רקע פוליטיקת הגושים ביבשת, ומעמדה הרם של טורקיה באיחוד האפריקני. הגם שישראל עדיין מקיימת יחסים פוריים עם מדינות באפריקה, היא חסרה כיום את הנוכחות, הכלים והמשאבים הנדרשים כדי לתת מענה לאיגוף הטורקי.
קרן אפריקה
נקודת החיכוך הבולטת כיום בין ישראל לבין טורקיה באפריקה נמצאת בקרן אפריקה, על רקע הידוק היחסים של ישראל עם סומלילנד. צעד זה נתפס על ידי באנקרה כחתירה תחת האינטרסים הטורקיים ב"מגרשה הביתי", וגרר תגובה נזעמת. טורקיה מיהרה לגבש חזית דיפלומטית עם מצרים, ג'יבוטי וסומליה ואף העמיקה את הנוכחות שלה בסומליה. חרף הניסיונות של גורמים מסוימים למסגר את המהלך הישראלי מול סומלילנד כאקט מדיני זניח, מדובר בהחלטה בעלת חשיבות גיאו-אסטרטגית רבה. היא חיונית לשיפור האחיזה הישראלית במרחב הים האדום, ובפרט מול האיום הביטחוני הישיר שמציבים החות'ים וארגוני הטרור האסלאמיסטי.
כדי למצות את הפוטנציאל האסטרטגי המדיני, הביטחוני והכלכלי המגולם בקרן אפריקה ובשאר חלקי היבשת, נכון שישראל תגבש תפיסה אסטרטגית רחבה. תוכנית כזו חייבת להוות משקל נגד לציר ההשפעה הטורקי הפועל ברוח "האחים המוסלמים". ישראל צריכה להדגיש את תפקידה כגורם מייצב, ולעשות זאת בשיתוף פעולה הדוק עם שותפותיה ל"הסכמי אברהם" - ובראשן איחוד האמירויות ומרוקו, שכבר מחזיקות במנופי השפעה אדירים ביבשת. באופן היסטורי, מדינות אפריקניות רבות רואות בישראל ישראל שחקנית חיובית הפועלת "בגובה העיניים", שניתן ללמוד רבות מניסיונה העשיר בתחומי הטכנולוגיה, המים, החקלאות והבריאות. כדי להפוך את היתרון האנושי והטכנולוגי הזה לדריסת רגל אפקטיבית, נדרשת החלטה ממשלתית ברמה הלאומית, לצד הקצאת המשאבים שיצרו שינוי אמיתי בשטח
הידוק היחסים הבילטראליים עם מדינות המפתח ביבשת, לצד פיתוח פרויקטים משותפים עם שותפינו במפרץ ובמרוקו, יקדמו אינטרס אסטרטגי משותף: ביסוס נוכחות מתונה ומייצבת באזור, תוך הצגת פניה היפות והיוזמות של ישראל בעולם. מול אתגרי הטרור, העוני, משבר האקלים וחוסר היציבות הפוליטית ביבשת, החדשנות והעוצמה הישראלית יכולות וצריכות להוות חלופה איכותית ומתחרה לניסיונות ההשפעה הטורקיים.
הכותב הוא ראש מחלקה במל"ל לשעבר ומומחה לנושאי מזרח תיכון ואפריקה
