ההחלטה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להוציא כ-5,000 חיילים אמריקנים מגרמניה נראית במבט ראשון כמו עוד עימות פוליטי בינו לבין בעלת ברית אירופית, בעקבות הביקורת שמתח עליו הקנצלר פרידריך מרץ בצל המלחמה באיראן. אבל גרמניה, כמו מדינות אחרות באירופה, ספגה ממנו במשך שנים ביקורת חריפה על כך שאינה משקיעה מספיק בביטחונה, נהנית מהמטרייה האמריקנית - ומשאירה את החשבון לוושינגטון.
אבל המהלך הנוכחי גדול בהרבה מהיחסים בין טראמפ לברלין, ממצר הורמוז ומהלחימה ברפובליקה האיסלאמית, ונוגע באחת השאלות העמוקות ביותר במדיניות החוץ והביטחון האמריקנית: מדוע, שמונה עשורים אחרי מלחמת העולם השנייה ויותר משלושה עשורים אחרי קריסת ברית המועצות, צבא ארה"ב עדיין פרוס בעשרות מדינות ברחבי העולם.
מגרמניה ועד יפן, מדרום קוריאה ועד בחריין, מאיטליה ובריטניה ועד בסיסים קטנים יותר באפריקה, במזרח אירופה ובאוקיינוס השקט - ארה"ב אינה רק מעצמה עם צבא גדול, היא מעצמה עם רשת גלובלית של כוח: בסיסים, מסלולי המראה, נמלים, בתי חולים צבאיים, מחסני תחמושת, מערכות מכ"ם, כוחות מיוחדים ומפקדות אזוריות - כולם יחד מרכיבים את התשתית שמאפשרת לוושינגטון להגיב כמעט לכל משבר בעולם בתוך שעות או ימים.
לפי נתוני מאגר כוח האדם הרשמי של הפנטגון (DMDC), כפי שרוכזו ופורסמו באתר USAFacts (יוזמה אזרחית לא-מפלגתית שמנגישה נתונים רשמיים של הממשל האמריקני), בסוף דצמבר 2025 היו מחוץ לארה"ב 221,599 אנשי צבא ואזרחים של משרד ההגנה האמריקני. מתוכם 169,589 חיילים בשירות פעיל, לצד 23,169 אנשי מילואים או משמר לאומי ו-28,841 אזרחים עובדי משרד ההגנה.
לפי הנתונים, חיילים ואנשי משרד ההגנה האמריקני מוצבים ביותר מ-160 מדינות מחוץ לארה"ב - אך עיקר הכוח מרוכז במספר קטן בהרבה של מדינות. יותר ממחצית מהחיילים בשירות פעיל שמוצבים מעבר לים נמצאים ביפן ובגרמניה, ועשר המדינות המובילות מארחות 83% מכלל החיילים האמריקנים בשירות פעיל מחוץ לארה"ב. חמש המדינות שבהן מוצבים הכי הרבה חיילים אמריקנים בשירות פעיל הן יפן, גרמניה, דרום קוריאה, איטליה ובריטניה.
המספרים האלה אינם כוללים בהכרח כל כוח אמריקני שנמצא זמנית באזור מסוים, כוח שמפליג על נושאת מטוסים, יחידות בפריסה מסווגת או כוחות שמגיעים לתרגילים ולתגבור זמני. אבל גם בספירה המצומצמת יחסית, התמונה ברורה: ארה"ב עדיין מחזיקה נוכחות צבאית גלובלית שאין לה מקבילה בעולם. כך זה נראה:
גרמניה: מהכיבוש האמריקני למרכז העצבים של נאט"ו
גרמניה היא המקום שבו ההיסטוריה והאסטרטגיה נפגשות באופן הבולט ביותר. הנוכחות האמריקנית שם נולדה בסוף מלחמת העולם השנייה כשגרמניה המובסת חולקה לאזורי כיבוש, ומה שהתחיל כחלק מהסדר שלאחר המלחמה הפך מהר מאוד לנקודת המפתח של המלחמה הקרה, שכן מערב גרמניה הייתה הגבול הקדמי של המערב מול ברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי. במשך עשרות שנים הוצבו בה מאות אלפי חיילים אמריקנים, שהיו אמורים לשמש קו בלימה ראשון במקרה של פלישה סובייטית למערב אירופה.
עם קריסת ברית המועצות ואיחוד גרמניה, היה אפשר להניח שהנוכחות האמריקנית תצטמצם עד שתיעלם. היא אכן הצטמצמה מאוד, אבל לא נעלמה. הסיבה פשוטה: גרמניה הפסיקה להיות רק חזית מול מוסקבה והפכה למרכז הלוגיסטי, האווירי והפיקודי החשוב ביותר של ארה"ב באירופה. בסיס רמשטיין, למשל, הוא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של חיל האוויר האמריקני מחוץ לארה"ב. בשטוטגרט נמצאות מפקדות מרכזיות, ובהן מפקדת אירופה של צבא ארה"ב ומפקדת אפריקה. בעיירה הקטנה לנדשטול פועל בית החולים הצבאי האמריקני הגדול מחוץ לארה"ב, ששימש לאורך השנים לטיפול בפצועים מעיראק, אפגניסטן וזירות נוספות.
5 צפייה בגלריה
מטוס תובלה אמריקני ממריא מבסיס רמשטיין בגרמניה ב-2 באפריל - בעיצומה של המלחמה מול איראן
(צילום: Thomas Lohnes/Getty Images)
לכן, כשנשיא אמריקני מאיים להוציא כוחות מגרמניה, הוא לא רק מעניש את ברלין אלא משנה, גם אם באופן מוגבל, את ארכיטקטורת הכוח של ארה"ב. לפי דיווחים עדכניים, כ-36 אלף חיילים אמריקנים מוצבים בגרמניה, והוצאת 5,000 מהם היא כ-14% מהכוח האמריקני במדינה. רויטרס ו-AP דיווחו כי המהלך צפוי להתבצע בתוך שישה עד 12 חודשים.
טראמפ מציג את זה כחלק מהמאבק הישן שלו ב"אוכלי החינם" של נאט"ו ("Free Loaders") - מדינות שנהנות מההגנה האמריקנית אך אינן משלמות מספיק. אלא שהפנטגון והממסד הביטחוני האמריקני רואים בגרמניה לא רק טובה שארה"ב עושה לאירופים, אלא גם נכס שמשרת את ארה"ב עצמה. משם קל יותר להעביר חיילים למזרח אירופה, להפעיל מטוסים למזרח התיכון, לפקד על מבצעים באפריקה ולפנות פצועים מזירות קרב רחוקות. במובן הזה, גרמניה היא לא רק מדינה שמארחת חיילים אמריקנים - היא אחד ממנועי ההפעלה של הכוח האמריקני בעולם.
יפן: הכיבוש הסתיים, הברית נשארה
אם גרמניה היא עמוד התווך של הנוכחות האמריקנית באירופה, יפן היא עמוד התווך של הנוכחות האמריקנית באוקיינוס השקט. לפי נתונים מסוף 2025, יפן היא המדינה שבה מוצבים הכי הרבה חיילים אמריקנים בשירות פעיל מחוץ לארה"ב - כ-54,300.
גם כאן, הסיפור מתחיל ב-1945. אחרי כניעת יפן במלחמת העולם השנייה, ארה"ב הובילה את הכיבוש, פירקה את הצבא היפני הקיסרי, עיצבה מחדש את המערכת הפוליטית והחוקתית ודחפה את יפן להפוך לדמוקרטיה פרו-מערבית. החוקה היפנית, ובמיוחד סעיף 9 המפורסם שלה ("הסעיף הפציפיסטי"), הגבילה את השימוש בכוח צבאי והפכה את יפן למדינה שמסתמכת במידה רבה על הברית עם ארה"ב לביטחונה.
טראמפ צוחק על מתקפת פרל הארבור מול ראש ממשלת יפן, לפני כחודש וחצי
אבל במשך השנים ההיגיון השתנה. הנוכחות האמריקנית ביפן כבר אינה שריד של כיבוש אלא מרכיב מרכזי באסטרטגיה מול סין, צפון קוריאה ורוסיה. הבסיסים באיי יפן, ובעיקר באוקינאווה, מאפשרים לארה"ב להיות קרובה לטייוואן, לים סין המזרחי, לחצי האי הקוריאני ולנתיבי השיט החשובים ביותר באסיה. בעידן שבו סין בונה צי ענק, מאיימת על טייוואן ומנסה לצמצם את חופש הפעולה הצבאי של ארה"ב במערב האוקיינוס השקט, הבסיסים ביפן הם לא רק זיכרון היסטורי - הם קו קדמי.
זו גם הסיבה שהנוכחות האמריקנית ביפן רגישה כל כך. מצד אחד, ממשלות יפן רואות בברית עם ארה"ב ביטוח חיים אסטרטגי מול סין וצפון קוריאה, ומצד שני באוקינאווה יש במשך עשורים התנגדות ציבורית לנוכחות הצבאית האמריקנית בשל רעש, עומס סביבתי, תאונות, פשיעה ותפיסה עמוקה של אי-שוויון. זאת מכיוון שחלק קטן מאוד מיפן נושא בחלק גדול מהנטל של הברית הביטחונית: למרות שאוקינאווה מהווה פחות מ-1% משטחה הכולל של יפן, היא מארחת מעל 70% מהבסיסים האמריקניים במדינה.
דרום קוריאה: המלחמה שלא נגמרה
בדרום קוריאה ההסבר לנוכחות האמריקנית חד יותר: מלחמת קוריאה מעולם לא הסתיימה בהסכם שלום. ב-1953 נחתמה שביתת נשק אך חצי האי הקוריאני נותר מחולק, חמוש ומתוח. מצפון נמצאת מדינה גרעינית חמושה בטילים בליסטיים, עם צבא ענק ומשטר שמאיים מעת לעת על סיאול, טוקיו וגם על וושינגטון. מדרום נמצאת אחת הכלכלות המתקדמות בעולם - אבל גם עיר בירה שנמצאת בטווח הארטילריה של פיונגיאנג.
לפי הנתונים האמריקניים, בסוף 2025 היו בדרום קוריאה כ-23,500 חיילים של ארה"ב בשירות פעיל. מחלקת המדינה האמריקנית מתארת את הנוכחות שם כחלק מהברית הביטחונית עם סיאול ומההרתעה מול צפון קוריאה, ובפרסומים רשמיים נהוג לעיתים לדבר על יותר מ-28,000 אנשי צבא אמריקנים במדינה - פער שנובע מסוגי ספירה שונים, כולל פריסות, הגדרות כוח וכוחות שאינם נספרים באותה קטגוריה.
הכוחות האמריקניים בדרום קוריאה אינם אמורים רק "לעזור" במקרה של מלחמה, אלא עצם נוכחותם היא המסר. כל מתקפה צפון-קוריאנית גדולה על הדרום תהרוג, כמעט בוודאות, גם חיילים אמריקנים - ולכן תהפוך מיד לעימות ישיר עם ארה"ב. במונחים אסטרטגיים קוראים לזה "tripwire": חוט נפץ אנושי ופוליטי שמבטיח שמעורבות אמריקנית לא תהיה עניין של בחירה מאוחרת, אלא עובדה מובנית.
גם כאן טראמפ נגע בעבר בעצב חשוף. הוא דרש מדרום קוריאה לשלם יותר עבור נוכחות הכוחות האמריקניים, ואף העלה סימני שאלה לגבי התועלת של הברית. עבור סיאול זו דילמה קשה: היא רוצה להיות עצמאית וחזקה יותר, אבל אינה יכולה להתעלם מהאיום הגרעיני מצפון. כמו כן, דרום קוריאה עבור וושינגטון היא לא רק בעלת ברית - היא גם חלק מהמאזן הרחב מול סין.
איטליה, בריטניה וספרד כ"קרש קפיצה"
גרמניה היא המרכז, אבל היא לא כל הסיפור האירופי. באיטליה הוצבו בסוף 2025 כ-12,700 חיילים אמריקנים בשירות פעיל, בבריטניה כ-10,400 ובספרד כ-3,800. יחד עם מדינות נוספות, ובהן בלגיה, פולין, רומניה, הולנד, טורקיה והמדינות הבלטיות, אירופה משמשת רשת של בסיסים, נמלים, שדות תעופה ומפקדות.
באיטליה יש לארה"ב נכסים חשובים במיוחד: בסיסים באזור נאפולי, ויצ'נזה, אביאנו וסיציליה. הם מאפשרים פעילות בים התיכון, בצפון אפריקה, בבלקן ובמזרח התיכון. בריטניה משמשת בעיקר כמרכז אווירי ומודיעיני, וכחלק מהקשר הביטחוני העמוק ביותר של ארה"ב עם בעלת ברית כלשהי. ספרד, בזכות מיקומה סמוך למצר גיברלטר, חשובה במיוחד לצי האמריקני ולפעילות בין האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון ואפריקה.
5 צפייה בגלריה
פוטין. הפלישה לאוקראינה טרפה את הקלפים באירופה
(צילום: Dmitri Lovetsky/Pool via REUTERS)
כאן טמון אחד ההסברים המרכזיים לכך שהבסיסים האמריקניים שרדו גם אחרי המלחמה הקרה: הם שימושיים גם למלחמות אחרות. בסיס באיטליה יכול לשמש לפעילות בלוב, בסיס בגרמניה יכול לתמוך במבצע בעיראק ונמל בספרד יכול להיות רלוונטי למשבר בים האדום או בצפון אפריקה. ככל שהעולם נעשה בלתי צפוי יותר, התשתית הקבועה הזאת הופכת בעיני מתכנני הצבא האמריקני לתעודת ביטוח.
מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, הנוכחות האמריקנית באירופה קיבלה מחדש משמעות של הרתעה קלאסית. אחרי שנים שבהן רבים בוושינגטון ראו באירופה זירה יציבה יחסית, המלחמה באוקראינה החזירה את רוסיה למרכז התכנון הצבאי של נאט"ו. פולין, רומניה והמדינות הבלטיות הפכו לחשובות הרבה יותר, גם אם חלק גדול מהכוחות שם מוצב בסבבים ולא בהצבה קבועה.
המפרץ: איראן, נפט וחופש השיט
במזרח התיכון, ובעיקר במפרץ הפרסי, הסיבות לנוכחות האמריקנית שונות. כאן לא מדובר במורשת ישירה של מלחמת העולם השנייה אלא בשילוב של נפט, איראן, עיראק, טרור, נתיבי שיט והצורך האמריקני לשמור על זרימת הסחר העולמי. בחריין, קטאר, כווית, איחוד האמירויות, סעודיה ומדינות נוספות אירחו לאורך השנים כוחות אמריקניים, בסיסים או מתקנים צבאיים.
בחריין, למשל, היא ביתו של הצי החמישי האמריקני - אחד הכלים המרכזיים של וושינגטון לפיקוח על המפרץ, הים הערבי, חלקים מהאוקיינוס ההודי והים האדום. קטאר מארחת את בסיס אל-עודייד, מהבסיסים האוויריים החשובים ביותר של ארה"ב באזור. כווית שימשה במשך שנים עורף לוגיסטי לכוחות בעיראק, וסעודיה ואיחוד האמירויות מספקות עומק אסטרטגי מול איראן ואיומים אזוריים.
כוחות אמריקניים פושטים באוקיינוס ההודי על ספינה שהובילה נפט לאיראן
(צילום: CENTCOM)
המפרץ הוא גם הזירה שבה הנוכחות הצבאית האמריקנית קשורה באופן ישיר לכלכלה העולמית. מצר הורמוז הוא אחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם, וכל איום איראני לסגור אותו, לפגוע במכליות או לשבש את השיט באזור הופך מיד מבעיה אזורית לבעיה גלובלית - כפי שהעולם חוזה מוחשית במלחמה הנוכחית. לכן, גם מי שטוען שארה"ב כבר אינה תלויה בנפט המזרח-תיכוני כפי שהייתה בעבר, מתקשה להתעלם מהעובדה שמחירי האנרגיה, השווקים והבריתות האסטרטגיות עדיין מושפעים מאוד ממה שקורה במפרץ.
כבר לא רק כלי צבאי - אלא קלף מיקוח
בהקשר הנוכחי, המלחמה מול איראן הופכת את הדיון הזה לחריף במיוחד. כשטראמפ דורש מבעלות ברית אירופיות לסייע יותר, לפתוח בסיסים או לתמוך בפעולה אמריקנית סביב הורמוז, הוא למעשה מחבר בין שתי מערכות: הנוכחות האמריקנית באירופה והצורך להפעיל כוח במזרח התיכון.
מבחינת טראמפ, מי שנהנה מהביטחון שמספקת ארה"ב באירופה אמור לסייע לה גם כשהיא פועלת מול איראן. מבחינת חלק מבעלות הברית, זו בדיוק הבעיה: הן רוצות את ההגנה האמריקנית אבל לא בהכרח רוצות להיגרר לכל מלחמה של ארה"ב. כעת, וושינגטון מאותתת לאירופה שאם היא לא מתיישרת עם סדר העדיפויות האמריקני - ייתכן שגם המטרייה הביטחונית תשתנה.
5 צפייה בגלריה
טראמפ לצד מנהיגי מדינות נאט"ו בפסגה בהאג לפני כשנה. נמאס לו לשלם את החשבון
(צילום: AP Photo/Geert Vanden Wijngaert)
בכל מקרה, הוצאת 5,000 חיילים מגרמניה לא תפרק את הנוכחות הצבאית האמריקנית באירופה, ובוודאי לא את המערכת הגלובלית שבנתה ארה"ב מאז 1945, אבל היא כן מסמנת שינוי חשוב: בעידן טראמפ, הבסיסים האמריקניים אינם רק כלי צבאי - הם גם קלף מיקוח. עבור גרמניה, יפן, דרום קוריאה ומדינות המפרץ השאלה היא כבר לא רק כמה חיילים אמריקנים נמצאים בשטחן - אלא עד כמה אפשר לסמוך על כך שהם יישארו שם גם במשבר הבא.
עבור ארה"ב, השאלה הפוכה: האם היא עדיין רוצה להיות המעצמה שמחזיקה את העולם על כתפיה ולהיות "השוטר של העולם", או שהגיע הזמן לגבות מחיר גבוה יותר על ההגנה שהיא מספקת.
