אנחנו מדממים אנושיות. לא בבת אחת, אלא טיפה אחר טיפה. בכל פעם שאנחנו משלימים עם עוולות, מצדיקים אכזריות, מתעלמים מסבל, או מחליטים שכאב של אדם אחר אינו ראוי לאמפתיה. והגרוע מכול הוא שאנחנו אפילו לא מתרגשים מזה.
כשאדם מתחיל לדמם, צריך לעצור את הדימום מהר. אחרת הוא עלול להרוג. אבל כשמדובר באנושיות, משום מה הכלל הזה לא חל.
לינא קאסם זידאן קנתה לפני שבוע עוגה ליום ההולדת השני של נכדתה בקונדיטוריה בכפר מנדא. רימון שהושלך לעבר החנות הרג אותה ופצע שלושה נוספים. לינא הייתה הקורבן ה-200 השנה בחברה הערבית, וזו השנה הרביעית ברציפות שהמספר הזה נחצה. אבל במדינה שלנו, עסקים כרגיל.
כשיוסף אייזנטל בן ה-14 נהרג מתחת לגלגלי האוטובוס בהפגנה נגד הגיוס, דווקא לא היו עסקים כרגיל. אלא שבמקום להזדעזע מהטרגדיה, התווכחנו מי אשם: הקורבן או הערבים. וכשרובי חן עמד מחוץ לקלפי בנתניה, אוחז בתמונת בנו איתי, שנפל בקרב ב-7 באוקטובר, מישהו כינה אותו שוב ושוב בוגד. רק משום שלא אהב את דעותיו הפוליטיות.
בסוף אוקטובר, אדם צעק למפגינים שיחזיר אותם "לארובות באושוויץ" ויקים להם את סוביבור בחזרה, רק בגלל ש"העזו" לחשוב אחרת. שוטרים וצופים שהיו במקום לא התערבו. אבל כשהצל העלה פוסט על אישה שנרצחה על ידי בעלה ה-ערבי (ההדגשה במקור), הוא קיבל אלפי תגובות. חבל שרובן הסבירו שזה מה שקורה לבנות ישראל שמתאסלמות בעקבות האהבה. למרות שהנרצחת הייתה בלארוסית.
ואם זה לא מספיק משכנע, יש עוד רשימה ארוכה. חלקה אלים: מתנחלים שתוקפים פלסטינים, דרוזים שמותקפים כי העזו לדבר ערבית בציבור. חלקה שקט יותר: נבחרי ציבור שמשקרים בבוטות, כי מי צריך מוסר כשיש הון פוליטי. בגלל שיש מגבלת מילים לטור, אסתפק בעוד אחת: אם חלילה נהרג תינוק פלסטיני, תמיד יהיו מספיק שיסבירו למה זה לא אמור לצער אותנו.
הרי הכלל התלמודי אומר "עניי עירך קודמים": קודם תדאג לאנשים שלך, אחר כך לאנשים אחרים. מחקרים בפסיכולוגיה מראים שאנחנו אפילו די מצטיינים בזה. אבל נראה ששכחנו שהכלל אומר "קודמים" – לא "בלבד".
אמנם מדובר באירועים שונים, נסיבות שונות, ואחריות מעשית ומוסרית שונה. אבל מה שמשותף לכולם הוא שאנחנו מקבלים דברים לא מקובלים. תלוי למי עשו אותם. האם ליהודי או לערבי? לימני או לשמאלני? לישראלי או לפלסטיני?
אחר כך אנחנו מחליטים אם מותר לחמול
וזה לא רק מי שעושה. זה גם מי שעומד מהצד, ששומע "סוביבור" ועובר לסדר היום, או שעושה לייק לתיאוריות שמצדיקות רצח בשם הדת והמוסר. לא כולם עושים זאת, אבל כולנו מקבלים זאת.
זאת אחת הטרגדיות הגדולות של החברה שלנו. לא הפסקנו להאמין במוסר, פשוט למדנו להשתמש במוסר כדי להצדיק את הפגיעה בו. אנחנו לא חושבים שאנחנו מאבדים צלם אנוש. אנחנו מסבירים לעצמנו למה במקרה שלנו האכזריות מוצדקת, למה במקרה שלנו הקורבן אשם, למה אין ברירה, למה הם התחילו, ולמה מי שמביע חמלה הוא בעצם תמים, חלש או בוגד. או כל השלושה.
בנדורה קורא לזה "ניתוק מוסרי": הערכים נשארים במקומם, רק מנותקים מהמעשים בעזרת הצדקות, האשמת הקורבן, גלגול האחריות ושלילת האנושיות של הצד השני. וכך אנחנו מצליחים לאבד אנושיות ולהרגיש מוסריים יותר תוך כדי. בהחלט תרגיל קוגניטיבי מתוחכם.
יום אחד נגלה שכבר אין לנו אנושיות לדמם. אבל בניגוד למה שאנחנו מספרים לעצמנו, לא נוכל לומר לילדים שלנו שלא ידענו או שלא הייתה לנו ברירה
ולא, אני לא חושב שהאויבים שלנו טובים או אנושיים יותר. להפך. פשוט המוסר שלהם לא באחריותנו. המוסר שלנו כן. והאנושיות שלנו נמדדת דווקא באופן שבו אנחנו מתייחסים למי ששונה מאיתנו. גם כשהוא מעורר בנו כעס, פחד ואפילו שנאה.
להיות אנושי אין פירושו להצדיק כל מעשה, לקבל כל עמדה, או לוותר על הביטחון שלנו. זה אומר שאנחנו מסרבים להיות פחות מוסריים בגלל המעשים של אחרים. שאנחנו מסרבים לקבל את הרעיון שיש בני אדם שהסבל שלהם לא נחשב רק בגלל זהותם.
דימום אנושיות אינו גזירת גורל
ואנחנו לא יכולים להמשיך לטעון שאין לנו ברירה. שיש מלחמה, שיש טרור, שיש שנאה, שככה זה במזרח התיכון, ושאין מה לעשות. כי דימום אנושיות אינו גזירת גורל. וצריך לעצור אותו. צריך לדרוש דין וחשבון גם ממי שנמצא בצד שלנו ולהזדעזע מטרגדיות גם כשהקורבן אינו אחד משלנו או פועל בהתאם לאמונה שלנו.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולוצריך לחזור להתווכח בלי להשפיל, להתנגד בלי לשנוא, ולהגן על עצמנו בלי לשמוח בסבלו של האחר. ולא פחות חשוב, חייבים להוקיע מעשים נוראים. בלי אבל, בלי תירוצים ובלי לבדוק מי הקורבן. לא חייבים להסכים על הכול כדי לעשות את זה. מספיק לזכור שאנושיות אינה משאב מוגבל שמבזבזים רק על מי שחושב כמונו.
ב-2007 הסקורפיונס נפרדו מהאנושיות בשירם הנפלא Humanity. הם אפילו אמרו לה "אוף וידרזיין". אבל עדיין לא מאוחר להוכיח שהם טעו. אלא שבמקום זאת, אנחנו מדממים אנושיות, מעמיקים את הפצע, ומתעקשים שלא לעצור את הדימום.
יום אחד נגלה שכבר אין לנו אנושיות לדמם. אבל בניגוד למה שאנחנו מספרים לעצמנו, לא נוכל לומר לילדים שלנו שלא ידענו או שלא הייתה לנו ברירה.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן





