בעולם המשפטי יש כלל פשוט: הודאה שלא בכפייה היא מלכת הראיות. בפסיכולוגיה הארגונית יש כלל דומה: אם מודים בגאווה במשהו שאנשי מקצוע אמורים להסתיר, משהו בתפיסת התפקיד שלנו השתבש. בחיים ציבוריים, שני הכללים האלה עשויים להתלכד. ובדומה לעסקי "כיסוח שדים", כשהכללים מתלכדים, מתרחשות ראקציות קוסמיות שאפילו ד"ר ונקמן (הלו, מכסחי השדים) היה מתקשה להסביר.
בשבוע שעבר, בזמן שהתקיים דיון בעניינו, השר לביטחון לאומי נשא נאום מחוץ לכותלי בית המשפט שגרם לחוקרי התנהגות להתכווץ. הוא כמעט הודה, לפי הסדר, בהרבה מהטענות נגדו. "משנה את המשטרה, מתערב במינויים, מגבה לוחמים – נכון". וכל הודאה נחגגת כניצחון.
מצב קלאסי שבו עדיף לשמור על זכות השתיקה: כל דבר שאתה אומר עשוי לשמש נגדך בבית המשפט.
אבל עזבו את הפוליטיקה. השאלה המעניינת היא למה נאום שאמור לחזק את קו ההגנה אבל נשמע כמו הפללה עצמית עובד כל כך טוב רטורית. ולמה אנחנו לא באמת מתווכחים על דמוקרטיה.
מבוא קצרצר לתורת התפקידים
הפסיכולוגיה הארגונית מבחינה בין שני סוגי כשל של אנשים בתפקיד: "עמימות התפקיד" – מצב שבו נושא המשרה לא מבין מה נדרש ממנו; ו"חציית גבולות תפקיד" – הגדרת התפקיד ברורה מאוד, אך נושא התפקיד אינו מכיר בה. מבחינתו, גבולות התפקיד הן המצאה של ביורוקרטים בשביל למנוע ממנו למשול בהתאם לרצון העם. שהוא יכול וצריך לעשות יותר, שזו המשמעות האמיתית של התפקיד.
כשלים מהסוג השני לרוב יגרמו לשחיקה באמון, בריחת עובדים איכותיים, ופוליטיזציה של המערכת. אבל במערכת מקצועית-ציבורית כמו המשטרה או שירותי הבריאות הציבורי, ההשלכות חמורות יותר. כי במקום מערכת שמיישמת מדיניות באופן אחיד ומקצועי לטובת הכלל, צומחת זרוע פוליטית שמקדמת "משילות" בלתי מוגבלת.
דמיינו שר בריאות שאומר "טוענים שאני מתערב בקביעת טיפולים, ממנה מעל אלף רופאים מנתחים. שהתחפשתי לסניטר כדי לראות איך המדיניות שלי מיושמת בחדרי הניתוח. שאני מגבה רופאים שלא מטפלים בחולים לא מוסריים. הכול נכון. בדיוק לזה בחרו בי"
לכן, ההפרדה בין נבחרי הציבור לגופים המקצועיים שמיישמים את המדיניות שלהם בשטח אינה גחמה ביורוקרטית. היא התשתית שמאפשרת לרופא לבחור בטיפול הכי מתאים גם אם שר הבריאות לא אוהב אותו, לפרקליט הצבאי לבטל גזר דין שחרץ שר הביטחון בתקשורת, ולשוטר לפעול בהתאם לנהלים ולא לעמדות שיכולות לקדם אותו.
בלעדיה, במקום מערכת מקצועית מקבלים פוליטיזציה של השירותים הכי בסיסיים לאזרח.
העיקרון בהיר יותר מהצד השני
דמיינו שר בריאות שאומר "טוענים שאני מתערב בקביעת טיפולים, ממנה מעל אלף רופאים מנתחים. שהתחפשתי לסניטר כדי לראות איך המדיניות שלי מיושמת בחדרי הניתוח. שאני מגבה רופאים שלא מטפלים בחולים לא מוסריים. הכול נכון. בדיוק לזה בחרו בי".
לא צריך להיות רופא כדי לדעת שהחלטות טיפוליות אמורות להתבסס על שיקולים מקצועיים בלבד. לא משנה אם אנחנו בעד או נגד המדיניות. העיקר שהיא מיושמת באופן מקצועי. ומי הייתם מעדיפים שיקבע את דרך הטיפול בכם – הרופא או השר?
עכשיו דמיינו שר לביטחון לאומי שמאלני שנושא נאום דומה לזה של בן גביר. אלא שהוא ממנה רק קצינים שתומכים בזכות המחאה. בקפלן. לא בגלל הפוליטיקה. בגלל שהם מיישמים את המדיניות שלו "הכי טוב".
אם עכשיו הנאום הניע אתכם בכיסא בחוסר נוחות, כנראה שהבעיה שלנו היא לא "חמיצות סמולנית".
מתנה ל"אויב"
יש אירוניה מעניינת באסטרטגיה שכזו. חשוד שמספק טיעונים המחלישים את קו ההגנה שלו שמדובר בעלילת דם של הדיפ-סטייט. הרבה לפני שנדרש לעשות זאת בחקירה נגדית.
מנקודת מבט של תורת המשחקים זה תמוה. כי זו לא אסטרטגיה "שולטת" – כזו שמבטיחה לשחקן את התועלת הכי גבוהה. אבל מבחינה התנהגותית זה מובן לגמרי. כשמנרמלים חציית גבולות, זה הופך להיות מהות התפקיד. ואז כל הודאה לכאורה הופכת להצהרה בנאלית של "עסקים כרגיל".
ענווה דורשת הכרה בכך שמה שעשינו חריג. הגאווה מלמדת אותנו שההכרה הזו נעדרת. והאירוניה היא שהיעדר ההכרה הזאת נשמע קצת כמו פנטזיה לכל תובע: נאשם שמתעד בגאווה בדברים שהוא אמור להכחיש.
כשהנתונים מדברים
המצקצקים יגידו שזה עוד טור מנותק מהמציאות. שבן גביר לא רק מדבר, ויעידו על כך ההישגים. הם צודקים – אבל זה דווקא סותר את הטיעון שלהם.
בשנה שלפני כניסתו לתפקיד, נרצחו 109 אזרחים בחברה הערבית. שלוש שנים אחר כך, מספר הנרצחים לשנה שבר שיא ועלה ביותר מ-130%. אומנם הישג, רק בכיוון ההפוך. בחברה היהודית ה"הישג" צנוע יותר – עלייה של 18% ברצח/ניסיון לרצח מ-2024 ל-2025. במקביל לעלייה של 45% בעבירות מין.
אפרופו נתונים, יחידת חופש המידע במשטרה הונחתה להעביר ללשכת השר כל בקשה לחשיפת נתונים על פשיעה לניטור. השר מגבש מדיניות של חוסר שקיפות, ודואג ליישם אותה בשטח, מחליט איזה מהמידע שנועד להעריך אותו ייחשף לציבור. לפי התנועה לחופש המידע, אפילו המעט שאנחנו יודעים מתפרסם אחרי מאבק משפטי.
בן גביר משיק קמפיין פוליטי מחוץ לדיון בג"ץ
(צילום: אלכס גמבורג)
אבל חשובים גם הנתונים הלא קיימים. כמו תיעוד של השר תומך בלוחם שישם את המדיניות שלו על פורע ימני או מציין לשבח שוטר שנקט יד קשה נגד חוסמי אזרחים מהימין. ככה זה שהגיבוי תלוי בזהות ולא במדינות. אז אם מצאתם תיעוד כזה, תעדכנו בהקדם את בג"ץ. הנשיא מחפש אחד כבר יותר משבוע.
ההישגים מדברים בעד עצמם. רק שהם אומרים את ההפך ממה שמספרים הנאומים.
מה שלא הבנו בבית הספר
כולנו למדנו שדמוקרטיה היא "שלטון העם". סיסמה קליטה, נעימה, קלה לזכירה – אבל שגויה. ראשית, כמו שמאיר אריאל אמר פעם, העם לא באמת שולט. הוא רק בוחר מי שישלוט בו. שנית, בדמוקרטיה ליברלית אמיתית, העם הוא הריבון – ונבחרי הציבור הם המשרתים. ויש מנגנוני איזון חשובים כמו הרשות השופטת או עצמאות מקצועית של מערכת אכיפה, שעוזרים להם לא ליפול במלכודת שאורבת לכל אדם שמקבל סמכות: לנצל אותה לרעה. במיוחד כשהוא "הרוב".
גיא הוכמןצילום: יובל טבולהמנגנונים האלה מבוססים על תובנה התנהגותית פשוטה ולא מחמיאה: כולם, בלי קשר לצד הפוליטי, נוטים להשתמש בסמכות שלהם למטרות אישיות. לא בהכרח מרוע. לפעמים בטעות, לפעמים אפילו מכוונה טובה.
מי שעושה את זה לא "מבטל את רצון העם". הוא המגן היחידי שיש לעם, אפילו מפני עצמו.
אבל מי שמציג אותו כאויב הדמוקרטיה, לא הבין מה שלימדו אותנו בשיעורי אזרחות. או שהוא הבין מצוין, אבל מעדיף סגנון אחר של משטר. אינני בוחן לב וכליות, ואי אפשר לדעת איזו אפשרות נכונה. אבל אם התשובה מוגשת לנו על מגש של כסף, אולי צריך להודות כי לא ממערכת המשפט שלנו "תיפתח הרעה" של הדמוקרטיה הישראלית.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
