2 צפייה בגלריה
מצב החינוך של ילדים בדואים בנגב
מצב החינוך של ילדים בדואים בנגב
ארכיון. ילדים מהפזורה בדרך לבית ספר
(צילום: רועי עידן)
כל מי שאינו נגוע בצביעות עוקב בימים האחרונים בדאגה גדולה אחרי השיח התקשורתי הצובע את האוכלוסייה הבדואית בישראל בצבעי מלחמה של אנסים וגנבים. הקהילה הבדואית - או כבכינויה הרשמי "הפזורה הבדואית" - מונה כ-380 אלף איש, ובעיניי רבים עדיין מדובר במקשה אחת. הישראלי הממוצע מכיר אותה – מעבר לדיווחים במדורי הפלילים – רק דרך חוויה תיירותית של רכיבה על גמל ואירוח במאהל. למרבה הצער, נדמה שזו גם רמת ההיכרות איתה בקרב מרבית דרג ההנהגה בישראל. וכאן נמצא שורש העוולה.
לאורך השנים נוצרו פערים עמוקים של אי-אמון בין הקהילות הבדואיות השונות לבין שאר תושבי ישראל. המדינה, מתחילת דרכה, כמעט שלא יצרה שיח של הבנת צרכים והתאמות בין חוקים ותהליכי הבניה מול הקהילה הבדואית. לעיתים אף נעשו מהלכים רומסים עד כדי בושה.
הנה דוגמה מייצגת: 15 שנה לאחר ההתנתקות, מפוני גוש קטיף הבדואים מכפר דהנייה טרם קיבלו קרקעות קבע. מדובר באחד המחדלים המביכים של מדינת ישראל: בכפר דהנייה ברצועת עזה התגוררו סייענים ומשתפי פעולה בדואים. מאז תוכנית ההתנתקות הם ממתינים לקרקע כפיצוי, ורק בימים אלו נעשים מאמצי אמיתיים לסיים את הליך הסדרת הקרקעות.
כמה מהגולשים שמעו על סיפורם של תושבי דהנייה, בהשוואה לסיפורים המקבילים של המפונים היהודים מגוש קטיף? בדיוק.
מדינת ישראל כולה צריכה לעצור לחשבון נפש לאומי, קהילתי ואישי בכל הנוגע לעבירות מין בכלל ובילדים בפרט. לא רק כשהעבריינים הם בדואים
הלאה. כשמדינת ישראל הכריזה עם פרוץ מגפת הקורונה על למידה מרחוק, נשארו כ-100 אלף תלמידים בדואים הרחק מעיניהם וממחשבותיהם של מקבלי החלטות. לכמה תלמידים בפזורה יש מחשב בבית? אינטרנט זמין? חשמל? הרי זה לעג לרש.
בשיחות חירום שערכתי עם עוקב אבורביא, עוזר ראש מועצת אל-קסום, שמתמודד עם שבעה יישובים בתהליכי פיתוח, הבנו די מהר שהפתרון של למידה בשטחים פתוחים היא החלופה הישימה ביותר לפזורה, כזו שתאפשר חזרה מרבית לבתי הספר במינימום סכנה. אלא שלמדינת ישראל לקח שישה חודשים לאפשר למידה כזו באופן חוקי. בפועל, חרף העובדה שמדובר בפתרון קל שנמצא במרחק נגיעה, ולמרות הנכונות של הקהילה, רוב התלמידים בפזורה פספסו שנת לימודים מלאה. לא כיתות, לא זום, לא כלום.
לא הכל שחור ויש גם בשורות טובות. בשטח פועלים מובילי מדינות שעסוקים בתיקון עוולות של שנים, וב-2017 יצאה לדרך תוכנית חומש השנייה בעלות של 3.2 מיליארד שקל. אבל לא די בכך. תוכניות ותקציבים אלו הינם מהלכים מבורכים וחשובים שהגיע זמנם, אבל את הפער האנושי והערכי נצטרך לצמצם בבניית אמון מחדש.
נאווה פירר נאוהנאווה פירר
אין כאן ניסיון להכחיש את הפשיעה בחברה הבדואית או חלילה להקל בה ראש, רק להדגיש שלא מדובר בחזות הכל. אבל בביקורי בכפרים אני מזהה פערים עצומים בין פשטות האמון האישי שנוצר עם התושבים לבין המפגש עם החיים מחוץ לכפר. תחושות אלו עולות גם בשיחות איתם: רצון ישיר ליחס הוגן, השתלבות בחברה הישראלית וסלילת דרך של כבוד.
בימים אלה מתעופפים בין הדיווחים של כלי התקשורת מסרים בזויים ומסוכנים, בעיקר על רקע החשד לאונס בת 10 בביתה. חדלו מכך. מדינת ישראל כולה צריכה לעצור לחשבון נפש לאומי, קהילתי ואישי בכל הנוגע לעבירות מין בכלל ובילדים בפרט. לא רק כשהעבריינים הם בדואים. פגיעות מיניות בילדות ובילדים מתבצעות בכל יישוב בישראל, וגם על ידי יהודים.
  • נאווה פירר היא מובילת מדיניות ואסטרטגיה מול החברה החרדית והערבית. מקימה ומייסדת תנועת "באנו". לשעבר מנכ"לית "התעוררות בירושלים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com