(צילום: AFP)
מגפת הקורונה מסירה את כל המסכות וחושפת את כל הקרעים והסדקים בחברה הישראלית: מיכולת הניהול העלובה של נבחרי הציבור ועד היעדר הלכידות והעוינות בין השבטים. זו המורשת האמיתית של שלטון נתניהו: כאוס ניהולי וחברה משוסעת. והשסע הזה בולט במיוחד בנוגע לחברה החרדית. מפלס העוינות ההדדית מול החברה החילונית עלה לשיאים יוצאי דופן.

באופן מסורתי, החילוני משתאה מהפער בין התרומה הנמוכה של החרדים לכלכלת המדינה לבין יכולתם הפוליטית להגדיל את הכספים הניתנים להם, במסגרת התקציב וגם בהיעדרו, ומהסירוב החרדי להתגייס לצבא. זה בא בשילוב עם כפייה דתית מקוממת במסגרת חוקים דתיים (דוגמת חוק המרכולים), לחץ פוליטי וצרכני.
עכשיו מתווסף לכל זה גם סדר העדיפויות שלפיו הפולחן הדתי חשוב יותר מבריאות הציבור. חוקי הקורונה עוותו בגלל התעקשות הפוליטיקאים החרדים והכניעה של נתניהו מולם. גם כשהנתונים הבהירו עד כמה גבוהה ההדבקה בבתי הכנסת ובישיבות, "השיגו" החרדים הקלות ופטורים לתפילה ולימוד בישיבה.

וכאילו כל זה לא מספיק – הפוליטיקאים החרדים סירבו בין שני הגלים לקבל על עצמם סגרים נקודתיים במתווה הרמזור, שהיו עשויים למנוע סגר כללי, התעקשו לטוס לאומן, ועכשיו מתברר שכשהם לא משיגים את ההקלות שהם רוצים, רבים פשוט מתעלמים מהחוק.
אנו חווים כעת את העלייה בתחלואה הנובעת מהפרות ראש השנה, כבר ברור שהפרות יום כיפור יגרמו לעלייה נוספת, וסוכות ושמחת תורה עוד לפנינו. התוצאה של כל זה היא התארכות הסגר על כולנו.
אלא שעוינות ושנאה אינן הפתרון. הציבור החילוני חייב להבין שהחרדים שונים ממנו באופן דרמטי. מגפת הקורונה חשפה עד כמה מצומצם הקשר בינם לביננו, ועד כמה שונים ערכינו בכל שטחי החיים. הפערים הללו גדולים מדי ויוצרים חיכוכים מיותרים.
המשטרה מפזרת חסידי ויז'ניץ
(צילום: הבני ברקים)

חוזרים בהסעות מבני ברק בצאת יום כיפור
(צילום: ישראל פריי)

צריך למצוא דרך לייצר הפרדה אמיתית בין הקהילות, אולי על ידי הפיכת ישראל לפדרציה ובה קנטונים מגזריים. אדרבא, שיחיו את חייהם כרצונם בכספים שהם ייצרו וללא כפייה הדדית. לא נדרוש מהם לימודי ליבה והם לא יוכלו לכפות את דתם עלינו. זו לא תהיה הפרדה מתוך שנאה אלא יותר כמו זוג מסוכסך שמבין שעבור הבריאות הנפשית של כולם עדיף שייפרד.
גם אין גזענות בהצעה הזו: אנחנו נקבל בשמחה לשורותינו את אלו מביניהם שיצאו בשאלה ומן הסתם הם ישמחו לקבל את החוזרים בתשובה מקרבנו. במקרה של אסון הומניטרי יוכלו הצדדים להפגין רצון טוב, אבל נהיה מופרדים, ולכן כל צד יוכל לקיים את חייו בלי לגרום לשנאה ועוינות אצל האחר.
מודל כזה אפשר ליישם על עוד חלקים בחברה הישראלית. בסרטון הוויראלי ששטף את הרשתות ביום כיפור, של רקדנית הבטן אלין שחר, ראינו עד כמה אלה שקנו את הספין השקרי של נתניהו שלפיו דווקא ההפגנות מגבירות את התחלואה, רוצים להיפרד מה"סמולנים", ומנגד רבים היו שמחים לחיות בלי אובססיות הסיפוח וההדתה של המתנחלים. החיים יחד רק יוצרים עוינות בין הפלגים. דווקא הפרדה יכולה להבריא את היחסים הללו.

ייתכן שמדינת הלאום כבר לא מהווה מסגרת מתאימה. רואים את זה במתח בין התושבים הליברלים של בודפשט, פראג או ורשה לבין התפיסה הלאומנית של ממשלות הונגריה, צ'כיה או פולין, ובוודאי שבמדינות מסוכסכות כמו ארה"ב או ישראל.
האיום הביטחוני הוא לכאורה הדבק המאחד אותנו, אבל אולי הסכמי השלום האחרונים והבאים יביאו לשינוי גם בו, ואולי אפשר להתמודד איתו גם בלי לקרוע את עצמנו מבפנים. דבר אחד בטוח: לחיות ביחד איננו יכולים עוד.
  • ד"ר רם פרומן הוא יו"ר הפורום החילוני ומחבר הספר "הדרך החילונית"

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com