ב-1984 התקיים עימות טלוויזיוני בין הנשיא הרפובליקני, רונלד רייגן בן ה-73, לבין המועמד הדמוקרטי וולטר מונדייל בן ה-56. רייגן נשאל אם יוכל לעמוד בגילו בעומס הנדרש מנשיא במשך ארבע שנים נוספות, והשיב: "אני לא אהפוך את הגיל לנושא של הקמפיין הזה. אני לא מתכוון לנצל למטרות פוליטיות את נעוריו וחוסר הניסיון של יריבי".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet רגע האמת של טראמפ: חודש לבחירות, תמונת מצב מדריך לבחירות בארה"ב וסיקור נרחב בעמוד המיוחד של ynet
הלילה (בין שלישי לרביעי) ייערך עימות הטלוויזיה הראשון בין דונלד טראמפ בן ה-74 לבין ג'ו ביידן בן ה-77 לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר. סביר שאף אחד מהם לא יחזור על ההלצה האייקונית הזו, אבל נושא הגיל יהיה מרכזי. הרעיונות של השניים נלעסו לעייפה בקמפיין ונדמה שהעימות מיותר. מה עוד הם כבר יוכלו לחדש? מה שהאמריקנים ירצו לדעת, באמת, הוא אם השניים כשירים, בגילם המתקדם, לכהן בתפקיד התובעני במשך ארבע שנים. הדברים אמורים בעיקר לגבי ביידן.
רוב חוקרי התקשורת האמריקנים סבורים שעימותי הטלוויזיה לא משנים באופן דרמטי את דפוסי ההצבעה ביום הבחירות. לפי מחקר של אוניברסיטת הרווארד, 72% מהמצביעים קובעים את דעתם יותר מחודשיים לפני הבחירות. עמדות המועמדים מוכרות והם מגיעים לעימות מלווים בצוותי יועצים שמתדרכים אותם הייטב ומונעים מהם לעשות שגיאות (כמו זו של הנשיא ג'ורג' בוש האב שנתפש במצלמה מציץ בשעונו בעימות הטלוויזיה ב-1992, דבר שביטא זלזול במעמד ובצופים).
(רייגן בעימות ב-1984. הצליח להצחיק אפילו את מונדייל)
(אם לא תתאפר - תפסיד. העימות בין ג'ון פ. קנדי לניקסון ב-1960)
היה מקרה בולט אחד שבו הופעה פיזית טובה יותר של מועמד תרמה לניצחונו: לקראת בחירות 1960. ג'ון קנדי הדמוקרטי בן ה-42 נראה כמו נער חוף שזוף ושידר תדמית צעירה ובריאה (למרות כאבי הגב הקשים שמהם סבל כתוצאה מפציעה במלחמת העולם השנייה). ריצ'רד ניקסון הרפובליקני, אז בן 46, הגיע לאחר אשפוז בעקבות פגיעה ברגלו ועמד באופן לא יציב. הוא גם סירב להתאפר, מה שהבליט את חיוורונו ואת זיפי הזקן שעל לחייו ונראה מבוגר מגילו.
ההוכחה שההופעה היא המסר באה לידי ביטוי בשני סקרים סותרים שנערכו אחרי השידור. אלה ששמעו אותו ברדיו היו בטוחים שניקסון ניצח, בעוד אלו שצפו בו בטלוויזיה טענו שקנדי ניצח, כפי שקרה בפועל בבחירות. ניקסון כתב בזיכרונותיו: "שמתי יותר מדי לב למה שאני אגיד ופחות מדי לאיך אני איראה".
עימות הטלוויזיה בין טראמפ לביידן עשוי להיות דומה לזה של 1960. עד לפני כמה חודשים היה נדמה שהבחירות הוכרעו לטובת המועמד הדמוקרטי, ויועץ התקשורת האמריקני המפורסם ג'יימס קארוויל אפילו הכריז שהסיפור גמור. אבל הפערים הצטמצמו מאז וטראמפ מתמקד ללא הרף בטענה לאי-יכולת פיזית של יריבו לתפקד בגלל גילו. "הוא לא כשיר", הוא טוען לגבי מי שהוא מכנה כ"ג'ו הישנוני".
טראמפ הוא חיית טלוויזיה מנוסה, בוגר תוכנית ריאליטי ומי שמצליח לתחזק את נשיאותו המפוקפקת באמצעות ציוציו והופעותיו על רקע אוהדים מריעים. הוא משדר עוצמה פיזית שיוצרת רושם של מנהיגות בקרב הבייס הרפובליקני ומתנהל כבריון מטיל אימה בעימותי הטלוויזיה. בזה שהתקיים עם הילרי קלינטון ב-2016 הוא חג מאחוריה כמו עיט שוחר לטרף.
(טראמפ מבטיח לקלינטון שיביא למאסרה בגלל האימיילים)
(לאן אתה ממהר? ג'ורג' בוש האב מציץ בשעונו במהלך העימות)
ביידן שייך לזן אחר. יש לו את המראה הנשיאותי המכובד, שהוא תו תקן הכרחי למי שמתמודד על התפקיד. הרטוריקה שלו מוצלחת פחות בגלל מעצורים בשטף דיבורו, שמקורם בגמגום קשה בילדותו. הוא גם סובל מבעיות זיכרון. במקרה אחד, לפני יותר מעשור, הוא סיפר על הופעה מוצלחת של הנשיא פרנקלין רוזוולט בטלוויזיה בעת משבר הבורסה ב-1929. רוזוולט לא היה נשיא אז והטלוויזיה טרם התחילה לשדר.
מה שמעודד את הדמוקרטים הן הופעות מוצלחות של ביידן בעימות הטלוויזיה עם ברני סנדרס בפריימריז הדמוקרטיים ובוועידה שאישרה את מועמדותו לנשיאות. טראמפ בתגובה טוען שביידן נוטל תרופות לקראת הופעותיו ודורש לעשות לשניהם בדיקת סמים לפני העימות. "הוא לוקח משהו שנותן לו חדות, אולי שתה 15 כוסות קפה", אמר.
כך או אחרת, המסרים של ביידן חזקים יותר. הוא ידבר על הטיפול הכושל של טראמפ במגפת הקורונה, על הידרדרות הכלכלה האמריקנית לשפל בעקבות המשבר ועל גל המחאות נגד האפליה על רקע גזעי. ביל דיילי, שהיה ראש המטה של הנשיא ברק אובמה, הציע לו לאמץ את הסיסמה: "זו המגיפה, טמבל!", בדומה לסיסמה המפורסמת של ביל קלינטון מ-1992: "זו הכלכלה, טמבל".
בעיקר ממליצים היועצים לביידן שלא להיגרר לפרובוקציות שטראמפ ינסה לחולל, כפי שעשה להילרי קלינטון כשאמר לה: "כנשיא אחקור ואשלח אותה לכלא". לדבריהם, על ביידן להישאר נינוח ורגוע, להתעלם מהנשיא ולדבר ישירות אל הקהל, דבר שידגיש את שליטתו בעימות ומנהיגותו.
אבל לביידן יש דווקא רעיון אחר. כבר יותר משנה הוא משתעשע – ספק ברצינות – ברעיון שאם טראמפ ילעג בעימות לגילו או למצבו הנפשי, הוא יאתגר אותו לבצע שכיבות סמיכה על הבמה. בבחינת - ליריב שהוא קוריוז ראוי לענות בגימיקים משלך.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
