(צילום: shutterstock)
הטור של עוז ותמר אלמוג על ירידת קרנן של האוניברסיטאות נוגע בתחושתם של רבים, שלפיה מוסדות ההשכלה הגבוהה מאבדים מחשיבותם בשוק העבודה. אנחנו מוצפים באנקדוטות מתחומים שונים הטוענות ש"היום לא צריך כבר תואר כדי להצליח" או "למדתי שנים רק כדי לא למצוא עבודה". אין ספק שרבים מרגישים, במיוחד בתקופת הקורונה, שיש לבצע שינוי מהותי בהוראה האקדמית, אם כי אין הסכמה על השינוי המתאים. אבל בין הדיון העוסק במדיניות ההשכלה לבין ההחלטה של פרטים אם להירשם ללימודים אקדמיים קיים פער המשרטט תמונה מורכבת בהרבה מזו הרואה בהשכלה הגבוהה דבר מיותר.
במחקר שערכתי עם עמיתיי פרופ' לואי שובל וד"ר אנה הרטונג, בחנו את התמורה הכלכלית להשכלה אקדמית ב-12 מדינות, כולל ישראל, לאורך 50 שנה. בדומה לתחושתם של רבים בהקשר של "ירידת הדורות", מצאנו שהשכר של מי שהשיגו השכלה אקדמית בשנים האחרונות נמוך מהשכר של מי שהשיגו אותה בעשורים הקודמים. אולם הפער בין בעלי ההשכלה האקדמית לבין אלו שאינם בעלי השכלה אקדמית - גדל. כלומר, גם אם היום תואר ראשון אינו "שווה" כלכלית כפי היה בעבר, הוא עדיין עדיף על להיות חסר תואר בכלל.
הסיבה לכך היא שבתחרות על מקומות עבודה, מעסיקים מעדיפים היום בעלי תארים גם למקצועות שבעבר לא דרשו השכלה גבוהה. מקצועות פקידותיים, מקצועות טיפוליים שונים (סיעוד) ואף חלק מהמקצועות הטכניים שהכשרתם בעבר הייתה תלויה בקורס מקצועי בלבד, דורשים היום תואר אקדמי, בין אם ייעודי ובין אם כללי.
בוגרי תיכון ללא השכלה אקדמית מוצאים את עצמם נדחקים החוצה מעיסוקים אלו בישראל, ברוב מדינות אירופה ובארה"ב. מדובר בבעיה הטומנת בחובה סיכונים למרקם החברתי ופגיעה בחלשים, אבל כל עוד המדינה לא נדרשת לפתור זאת, בוגר תיכון חייב להביא זאת בחשבון כשהוא נדרש להחליט אם ללכת ללימודים אקדמיים או לנסות להשתלב ישירות בשוק העובדה.
עוז ותמר אלמוג מביאים כאלטרנטיבה את ההכשרה המקצועית הניתנת במקומות עבודה כמו "גוגל". לא מדובר ברעיון חדש: במדינות כמו גרמניה, הכשרה מקצועית במקום העבודה, גם בחברות טכנולוגיה מתקדמת, הייתה דבר מקובל ועודנה מקובלת במידה מסוימת. הבעיה בהכשרה כזו היא שהיא טובה למעסיקים רק במצב שבו הסטודנטים ממשיכים לעבוד באותה חברה (אחרת היא מבזבזת עליהם כסף), והיא טובה לסטודנטים רק אם ההכשרה תאפשר להם לעבוד במקצוע שאותו רכשו.
בעולם מסורתי, שבו אדם ציפה לצאת לפנסיה מאותו מקום עבודה שבו התחיל עם סיום בית הספר, שיטה כזו עבדה היטב. אבל אנחנו לא נמצאים בעולם כזה היום. שוק העובדה הנוכחי מאופיין במעברים ובשינויים רבים גם במקום העבודה וגם בתפקיד. לכן, יש להטיל ספק ביכולת של המיזמים דוגמת היוזמה של גוגל להתקיים לאורך זמן.
מגפת הקורונה אכן תביא לשינוי בעולם האקדמי (וחבל שקולם של אנשי האוניברסיטה הפתוחה, האמונים מזה כ-50 שנה על הוראה מרחוק, לא נשמע יותר בנושא זה), אבל לא בהכרח בכיוון שאליו עוז ותמר אלמוג מעריכים. בניגוד לארה"ב, שבה השכלה גבוהה היא נטל כלכלי כבד, כבר השנה גדל מספר הסטודנטים במוסדות רבים בישראל ובאירופה, כפי שקרה בעבר בתקופות של משבר כלכלי, כיוון שאי הוודאות הנלווית למשבר דוחפת רבים להשקיע בהון האנושי שלהם.
מערכת ההשכלה הגבוהה עומדת בפני אתגר לא פשוט, פדגוגי וחברתי כאחד. ההנחה שהוא יגרום לה להיעלם היא מופרזת. היא מבוססת על מאווי לב יותר מאשר על עובדות.
  • ד"ר אייל בר חיים הוא כלכלן וסוציולוג חינוך העושה כעת השתלמות בתר-דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון בנגב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com