2 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו  וסינוואר
בנימין נתניהו  וסינוואר
יחיא סינוואר ובנימין נתניהו
(צילום: EPA , shutterstock)
האש בין עזה לישראל פסקה, ושני הצדדים יצאו "מנצחים", לפחות כך הם הכריזו. ישראל טוענת, וכנראה גם תמשיך לטעון, שהיא הרסה את תשתית הטרור בכך שהרגה כמה ממנהיגי הזרוע הצבאית של חמאס ומהמומחים הטכניים שלה, הרסה את המנהרות, את מפעלי הייצור של הטילים ואת מרכזי האחסון שלהם. חמאס, מצדה, טוענת, וגם תמשיך לטעון, שיכולותיה הצבאיות השתכללו וכי הרקטות שלה כיום טובות יותר מאלה ששוגרו במלחמה הגדולה הקודמת בין הצדדים, ב-2014, שהן מגיעות לטווח רחוק יותר, ושהן הצליחו לשלוח את הישראלים למקלטים במשך ימים ולילות רבים, כולל במרכז הארץ.
ישראל משתמשת במונחים של מאבק בטרור ובאנטישמיות, ואילו דבריה של חמאס מתובלים במילים כמו אצילות, כבוד ומסגד אל-אקצה. ישראל נסמכת על תמיכת ממשלות העולם, במיוחד במערב, ואילו חמאס מתמקדת בסולידריות של בני העמים עם הפלסטינים. מה שחשוב לענייננו: כל צד רואה את עצמו צודק ומנצח.
שני הצדדים אינם מסתפקים במילים בלבד. ישראל, עם בנימין נתניהו או בלעדיו, בפועל תיפול כנראה בידי הימין הקיצוני, והפוליטיקאים הצעירים שלה יתחרו ביניהם על הצגת המלחמה הזאת כהצדקה למניעת כל הסדר עם הפלסטינים. ניכר כי ההשקפה הישראלית, שלפיה "אם תהיה יותר קיצוני - תזכה", שהחלה להתפתח לפני קצת יותר משני עשורים, צוברת פופולריות גוברת והולכת.
אם נסתכל על כל מפת האזור המזרחי של הים התיכון במבט אזורי, ללא חלוקה למדינות, נוכל לראות כי יש כאן מגמה אזורית של התפוררות הדמוקרטיה, שבה אף אחד לא מנצח
לעומת זאת, נוכחות חמאס צפויה להתרחב בשטחים הפלסטיניים, ואיתה הרעיונות והמודל שהיא מציעה. כל זאת לנוכח המיתון הגובר שמכה בפלסטינים בגדה תחת הרשות, וכן לנוכח הטעות הגדולה של אש"ף שהחליט לבטל או לדחות את הבחירות הכלליות זמן קצר לפני פרוץ הלחימה. כמו כן, חמאס רואה בעצמה מתחרה של חיזבאללה, כפי שעולה מהכרזתה על ניצחונה כניצחון אלוהי מול הקנאים היהודים.
ממבט על התנהלות זו ניתן לומר שכל מי שחוזה שחורות, אינו טועה. שכן אין מנוס מכך שעוד מעט תשכך "המולת הניצחונות" וממדי ההרס יתגלו. איננו עומדים בפני משחק של חוק הכלים השלובים, וגם לא מול מערכה שבה המנצח מקבל בהכרח את החלק של הצד המפסיד. קרוב לוודאי שהאזור כולו, לאור הניצחונות של הימין הישראלי וחמאס, ישקע יותר ויותר באפלה. המחיר ההומניטרי הקשה, שאותו שילמו ועדיין משלמים תושבי עזה, עלול להימשך עוד זמן רב, במיוחד אם יתברר שהפסקת האש הנוכחית היא רק עצירת לחימה חולפת.
מי שגורס שנשק ועימותים צבאיים הם הפתרון שיכריע את המחלוקת, יתנגד בתוקף להערכות שלי. בחזית הצבאית שולטת אופטימיות של "הכרעה" אפשרית, אך שני דברים סודקים אותה: מצד אחד, הצד האסלאמי הפלסטיני, על הנהגתו והרכבו, אינו מסוגל להפוך את ניצחונו הצבאי – או את הישגיו הצבאיים – לניצחון אמיתי לעם הפלסטיני ולמימוש זכויותיו. הוא גם לא יכול לנצל את האהדה הגלובלית המחודשת שהפלסטינים נהנים ממנה כעת.
מצד שני, לא רק שהפלסטינים אינם אלה הצפויים להרוויח מהמצב, אלא שאיראן של עלי חמינאי וסוריה של בשאר אסד עשויות לצאת כמנצחות לטווח הרחוק. איראן תערוך את בחירותיה לנשיאות ב-18 ביוני. סוריה כבר ערכה בחירות "דמוקרטיות" לנשיאות בחודש שעבר. המצב בשני המקרים ברור כשמש: באופן טבעי, מי שמתנגד לשלטון ההלכה באיראן לא יוכל להתמודד בבחירות לנשיאות שם, ואף "יריב" של אסד לא יכול באמת להיבחר לנשיא סוריה.
חאזם סאעיהחאזם סאריה
"שגשוג דמוקרטי" זה באיראן ובסוריה לא רק עולה בקנה אחד עם מצב הלחימה בחזית הישראלית-פלסטינית. הוא גם תואם את ניוון הדמוקרטיה הישראלית, הרואה את הפלסטינים רק כיריב שיש לחסלו, ואת הניוון המקביל שחוֹוה הדמוקרטיה הלבנונית, ששקועה עמוק בבוץ. כאמור, גם התחזקות חמאס אינה מבשרת טובות לדמוקרטיה הפלסטינית. לכן רצה הגורל ששתי הדמוקרטיות היחידות שמשתוות לסכסוך עם ישראל הן אלו שבסוריה ובאיראן.
לפיכך, אם נסתכל על כל מפת האזור המזרחי של הים התיכון במבט אזורי, ללא חלוקה למדינות, נוכל לראות כי יש כאן מגמה אזורית של התפוררות הדמוקרטיה, שבה אף אחד לא מנצח. באופן זה הדברים עשויים להיראות מעט ברורים יותר.
  • חאזם סאריה הוא עיתונאי, מבקר ופרשן פוליטי לבנוני. המאמר המלא התפרסם בעיתון "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: רוני ברדה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com