4 צפייה בגלריה
הפגנת מחאה מול מעון ראש הממשלה בנימין נתניהו ירושלים הפגנה עם דגל ישראל
הפגנת מחאה מול מעון ראש הממשלה בנימין נתניהו ירושלים הפגנה עם דגל ישראל
המחאה הפרסונלית
(צילום: AP)
יש הסבורים שהפלונטר הפוליטי המייאש נובע מדילמת כן/לא ביבי, אולם לאמיתו של דבר מדובר בשיקוף של בעיית עומק, דרך ללא מוצא שאליה נקלעה החברה הישראלית אחרי שאיבדה את החזונות שהניעו אותה בעבר והיו למארגנים של הזרמים הפוליטיים השונים.
מנקודת מבט פוליטית, המשבר נובע ממספר רב מדי של מפלגות מפוצלות שלא מצליחות להתאחד לעבודה משותפת. אולם באופן פרדוקסלי, מנקודת מבט אידיאולוגית הבעיה דווקא הפוכה. יש מפלגות רבות מדי שאין ביניהן הבדלים אידיאולוגיים אלא רק יריבות פרסונלית; מאבקים שכל כולם אישיים הופכים להיות משחק סכום אפס שלא מאפשר בניית גשר בין הצדדים השונים.
בחינת המפלגות היהודיות הציוניות מעלה כי אמנם בשוליים מימין ומשמאל יש שני מוקדים אידיאולוגיים ברורים המשמשים בית למיעוט קטן: מצד אחד מפלגת הציונות הדתית (שישה מנדטים), המבטאת את רוח תנועת גוש אמונים ההיסטורית. מצד שני מפלגות מרצ והעבודה (13 מנדטים), הממשיכות לשאת את רוח תנועת שלום עכשיו.
אולם בתווך חונה קהל עצום של מצביעים, רוב הבית (75 מנדטים), המתפרשים על פני שלל מפלגות – הליכוד, יש עתיד, כחול לבן, ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו – אשר גם עם מיקרוסקופ משוכלל קשה להבחין בהבדלים אידיאולוגיים ביניהן.
רוב החברה הישראלית לא מזדהה עוד עם חזון חלוקת הארץ לשתי מדינות, אך גם לא עם חזון ארץ ישראל השלמה. הרוב חש באופן אינטואיטיבי בצורך במציאת נוסחת ביניים, אולם זו טרם נוסחה בבהירות
נסו לבחון את התפיסות של בנימין נתניהו, יאיר לפיד, בני גנץ, נפתלי בנט, גדעון סער ואביגדור ליברמן בתחומי כלכלה וחברה, יחסי חוץ וביטחון וגבולות. לא תמצאו ביניהן שמץ של הבדל. התחרות נסובה אך ורק על השאלה מי יעמוד בראש. הן מבחינת תפיסותיהן הביטחוניות והן מבחינת השקפותיהן הכלכליות-חברתיות - מפלגות אלה כולן שייכות אל התווך שבין המרכז לבין הימין הרך (הסוגייה היחידה שבה הן חלוקות היא היחס אל בתי המשפט, הפרקליטות ושאר שומרי הסף).
תופעה זו, של תום הוויכוח האידיאולוגי והפיכתו לעניין פרסונלי טהור, מבטאת את שקיעת החזונות הגדולים שהניעו את החברה הישראלית לאורך שנותיה. שני החזונות שהניעו אותנו בעשורים האחרונים – חלוקת הארץ מחד וארץ ישראל השלמה מאידך – איבדו את הרלוונטיות עבור רוב החברה הישראלית. הוא הדין לגבי הפולמוסים הקלאסיים בתחומי כלכלה-וחברה בין תנועת העבודה ההיסטורית לבין תנועת החירות.
ולבסוף, גם בתחום יחסי דת ומדינה אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות המהוות את המרכז הישראלי (למעט ישראל ביתנו), אשר נזהרות מלהזדהות כמפלגות דתיות או כמפלגות חילוניות, אלא מבקשות לחסות בצל המרחב העמום בין שתי הזהויות.
מצב דברים זה אינו בר-קיימא. חברה נטולת חזונות המניעים אותה נגזר עליה להתרוקן מתוכן. לא נותרים לה אלא המאבקים הפרסונליים בין מנהיגים מגלומניים המלאים מעצמם עד אפס מקום. "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם".
אם חפצי חיים אנו, עלינו לנצל את העשור השמיני של מדינת ישראל כדי לנסח מחדש את החזונות החברתיים שלנו, כדי שיוכלו להיות כוח מניע של החברה שיארגן את הקבוצות השונות. לשם כך דרוש לחצוב מתוך השלבים הקודמים שבהם פסענו את השלבים הבאים שאליהם עלינו להתקדם. מלאכה זו מונחת, בראש ובראשונה, לפתחם של הוגי דעות ואנשי רוח. אחריהם יוכלו להצטרף הפוליטיקאים שייתנו לכך את הממשות הפוליטית.
חזונות אלה חייבים להגדיר מחדש את שלושת המתחים העמוקים שבהם מתחבטת החברה הישראלית: ישראל והשטחים, כלכלה וחברה, דת ומדינה.
4 צפייה בגלריה
בן גוריון מקריא את מגילת העצמאות בטקס הכרזת המדינה
בן גוריון מקריא את מגילת העצמאות בטקס הכרזת המדינה
טקס הכרזת המדינה. זמן לעדכון גרסה
רוב החברה הישראלית לא מזדהה עוד עם חזון חלוקת הארץ לשתי מדינות, אך גם לא עם חזון ארץ ישראל השלמה. שני החזונות הטוטאליים הללו התרסקו על קרקע המציאות. הרוב הישראלי חש באופן אינטואיטיבי בצורך במציאת נוסחת ביניים, אולם זו טרם נוסחה בבהירות. חזון שלישי זה - ניתן לכנותו "חזון ארץ ישראל הגדולה" – צריך לשאוף להחלת הריבונות היהודית על אזורים מעובי אוכלוסייה יהודית ודלילי אוכלוסייה פלסטינית, תוך הבטחת האפשרות לפלסטינים לנהל בעצמם את חייהם.
רוב החברה הישראלית נטש מזמן את חלומות הכלכלה הריכוזית נוסח ימי מפא"י, שחרתה על דגלה את ערך השוויון, אך גם אינו מאמין בגרסה הליברטריאנית של כלכלת השוק החופשי. תחת זאת נדרש חזון חברתי-כלכלי מאוזן, שיישאב השראה בין השאר ממקורות היהדות, ואותו ניתן לכנות "כלכלת אחווה".
בני פורתד''ר בני פורת
מרטין בובר נהג לומר - בפרפרזה על ערכי המהפכה הצרפתית - כי לאחר המלחמה העולמית החירות נדדה מערבה, השוויון נדד מזרחה, ואת האחווה שכחו כולם. אנו קרואים לחשוב על עקרון מארגן חדש בתחומי חברה וכלכלה – עקרון האחווה – שיסמן את הדרך להפיכת ישראל לחברת מופת.
ולבסוף, הפוליטיקה הישראלית הישנה הייתה בנויה מחלוקה ברורה לדתיים וחילונים. אולם כיום מרבית החברה הישראלית אינה חשה בנוח עם הדיכוטומיה הזו, ומבקשת מבנים מורכבים יותר, כגון "מסורתיים", "דתיים ליברלים", "כיפות שקופות" ו"בתי מדרש מתחדשים". בין הדתיים לבין החילונים צומחות קבוצות ביניים, שאותן ניתן לכנות "הישראלים המאמינים", המבקשים להניף בגאון את השקפת עולמם.
דיון ציבורי על אודות חזונות חדשים שיניעו את החברה הישראלית בעשורים הבאים נחוץ לנו כאוויר לנשימה. הדבר יסייע לטרוף את הקלפים הישנים ולארגן את הסדר החברתי בצורות חדשות. כך יזכה הרוב הישראלי בדגלים חדשים להתאחד סביבם, ולא ינוע כסומא באפילה מכוח חזונות עבר שהוא אינו מוצא בהם רלוונטיות. אולי אפילו יהיה בכך כדי לסייע בבנייתה של קואליציה חדשה.
  • ד"ר בני פורת הוא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com