ברמה הבסיסית, כל סיפור "חילוץ" אלטלנה הוא רק רגע זול של קמפיין. גורל הספינה היה ידוע לחלוטין; הגשר, הסיפון ושאר החלקים פורקו עוד מול חופי תל אביב וחלקה התחתון נגרר לעומק הים והוטבע בידי ספינות חיל הים. הסיפור היה כה כואב, שלא הייתה יומרה של השכחה בהטבעת הקוער (בטן הספינה, החלק שמתחת למים). איתמר בן גביר ובנימין נתניהו חשבו שיעשו על כל העניין עוד סיבוב; מה שיצא הוא עוד עימות ביניהם על סרטוני טיקטוק. מצד אחד, ראש הממשלה מצלם סרטון בחוץ, מאבטחיו מפנים בלחץ את באי החוף; מצד שני בן גביר מרגיש שגנבו לו קרדיט ומתאונן שביבי מחרים אותו כפי שמנחם בגין הוחרם. בקיצור, קרקס.
אך יש פה כמה לקחים חשובים יותר. הראשון קשור לאמת - ותעמולה. נותר מעט מאוד ספק היסטורי לגבי הפרשה כולה. אצ"ל רצה לנהל מו"מ, להשיג ויתורים מצה"ל ולנסות להכתיב את חלוקת הנשק שהיה על האונייה ליחידותיו. הכל בניגוד לעיקרון היסודי של ריבונות יחידה.
ממשלת ישראל הזמנית, צה"ל ובן גוריון אמרו: יש סמכות אחת, יש צבא אחד. גם בחוף כפר ויתקין, ואולי גם בתל אביב, פתחו לוחמי האצ"ל ראשונים באש על צה"ל.
גם אחרי חילופי האש, והרגע הנורא בו יהודים הרגו יהודים (מצה"ל ומהאצ"ל), אנשי הארגון סירבו להיכנע ללא תנאי. ההרג החל לפני שהתותח ("הקדוש", לפי בן גוריון) ירה על הספינה מול חוף תל אביב. נהרגו בפרשה כ-19 ישראלים, בעיקר מהאצ"ל אבל גם מצה"ל.
הציטוט של מנחם בגין ז"ל, "מלחמת אחים לעולם לא" הוא ניסיון בדיעבד להציג את האצ"ל כקורבן פציפיסט. באורח מעשי, לוחמיו ירו על צה"ל; הארגון הודיע יום אחרי אלטלנה שאינו מכיר בממשלת ישראל, שלוחמיו לא יתגייסו לצה"ל - אם כי הדגיש שלא יפתח במרד.
מלחמת טיק טוק. נתניהו ובן גביר
(צילום: רואים את הקולות - STV, לע"מ)
זה היה הרגע הראשון של סרבנות אידיאולוגית והמונית בתולדות ישראל. בעלון של האצ"ל ממשלת ישראל כונתה ממשלת "רודנים פושעים" ובן גוריון "דיקטטור מטורף". רק כאשר הסתבר שהמדינה הצעירה מתייצבת, שממשלתה יציבה וצבאה חזק, התקפלו בגין ואנשיו ויצרו נרטיב כמעט נוצרי - הם הפסידו בעימות כי הקריבו עצמם, רק כדי שלא תהיה מלחמת אחים.
כל הפרשה הדגימה חבלי לידה קשים, טרגיים, של מדינה. ניצולי שואה ששרדו את מכונת ההשמדה הנאצית מתו בחופי הארץ בעימות פנימי, מיותר ומסוכן - בעוד מלחמת העצמאות מתחוללת. אך העיקרון שקבעה הממשלה היה חיוני: הצורך לשמור על מונופול גמור בשימוש באלימות ובנשק. אותו בן גוריון שהתעקש שבגין לא יכתיב מי יקבל נשק ואיך- גם פירק מאוחר יותר את הפלמ"ח.
המתח היסודי בפרשה כולה נוגע לעובדה נשכחת. הארגונים שכונו "הפורשים" היו מיעוט קטן בציבור הישראלי עם קום המדינה. "ההגנה" הייתה יסודו של צה"ל, וכוח המחץ ההתקפי היה הפלמ"ח. עם קום המדינה נערכו בחירות, ו"חירות" קיבלה 14 מנדטים, רשימת הלוחמים של הלח"י מנדט אחד. מפא"י ומפ"ם קיבלו 66 מנדטים- וגם אלה לא לגמרי מיצו את כל תנועת העבודה בכנסת. זה היה יחס הכוחות.
בכנסת השנייה חירות כבר נפלה ל-8 מנדטים. אלטלנה וכל מי שעמד מאחוריה לא היו פופולריים, בלשון המעטה- והטיעון הפוליטי שלהם לא התקבל. בן גוריון חשש פחות מהפיכה של הרביזיוניסטים, ויותר דווקא מפוטש שיבוא משמאל, מהאגפים הקיצוניים של מפ"ם - אלה ששמרו את הנשקים שלהם בסליקים.
משכתבים את ההיסטוריה. מנחם בגין
(צילום: דוד רובינגר)
ב-1977, עם המהפך, שאף הליכוד לנסות לכתוב מחדש את ההיסטוריה. עיוותי האמת של מפא"י, גם על אלטלנה, הפכו בתמונת ראי לעיוותים שהשמיעה "חירות". ראש הממשלה נתניהו ממשיך בפיזור הכזבים, כאשר הוא אומר שהנשק היה יכול להשפיע על גורל מלחמת העצמאות ( רוב הנשק ממילא נפרק מהאונייה בכפר ויתקין וחלקו גם בתל אביב). לגבי ההבטחה להעלות את הקוער מהמצולות (שוב, זו לא הספינה, זה רק הבטן התחתונה) - נראה אם נתניהו יקיים, אך מומחים מעריכים שגם זה בלוף.
הלקח החשוב ביותר קשור לממלכתיות, לריבונות. כל מי שמביט בהתרחשויות באיו"ש בשנתיים האחרונות חייב להיזכר באלטלנה. בשטח מסתובבים חמושים יהודים, בהתארגנויות מחתרתיות למחצה, מבצעים מעשי טרור נגד פלסטינים - ללא עונש, ללא דין וללא דיין. הם לא מקבלים את סמכות המדינה, אך זוכים לתמיכה משמעותית מחלקים בממשלה. חלקם תוקפים את צה"ל, ולא רק במלל.
ישראל מחזיקה את יהודה ושומרון תחת כיבוש צבאי, או "תפיסה לוחמתית", אבל איבדה את המונופול על אלימות בשטח- מרכיב ריבוני יסודי. כמו בפרשת אלטלנה, קל לראות באופק את הגיץ הבוער שידליק את הכל.
מי שנואם על "רק לא מלחמת אחים", רצוי שלא יעסוק בשלהוב בלתי פוסק, בהנבטת שנאה, בהכנת המערכה למלחמה כזו. מי שרוצה למנוע עוד טרגדיה כזו, רצוי שייתן גיבוי לצה"ל - ויאסוף נשק ממי שיכול לירות על כוחות הביטחון. יהודים וערבים כאחד.
