ועידת הבריאות מאורגנת על-ידי קבוצת "ידיעות אחרונות" בשיתוף נותני חסות
שנתיים למלחמת חרבות ברזל, והדרך לשיקום הלוחמים הפצועים עוד ארוכה. בפאנל שנערך היום (שני) במסגרת ועידת הבריאות של ynet ו"ידיעות אחרונות", בהנחיית אלכסנדרה לוקש, השתתפו סער אקסלרד, פצוע מלחמה; ד"ר רוני צבר, נשיא ומייסד צבר רפואה; ליאת גרטמן, סגנית ראש אגף השיקום במשרד הביטחון; ועו"ד עידן קליימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל. הם דיברו בכנות על השיקום הארוך, הפציעות השקופות, והמערכת שמנסה להמציא את עצמה מחדש.
הפאנל בוועידת הבריאות של ynet ו"ידיעות אחרונות"
סער, בן 37, עובד בחברת מאנדיי, מהנדס תעשייה וניהול, נשוי לשרון ואב לשניים. הוא גויס ב-7 באוקטובר למילואים ליחידה מסווגת בחיל התקשוב, כשבנו היה בן שלושה חודשים. הוא נפצע ב-14 בפברואר אשתקד בצפת, מפגיעת טיל גראד שנורה מלבנון, שבה נהרגה עומר שרה בנג'ו. "נאבקתי על החיים שלי באותם רגעים. אני זוכר שחשבתי על הבן שלי, שאני לא רוצה שהוא יישאר בלי אבא, וחשבתי על אשתי, שבדיוק שבועיים לפני גילינו שהיא בהריון. התחלתי לחזור על זה לעצמי - וזה נתן לי בוסט להישאר בחיים", סיפר.
סער תיאר את הדרך הארוכה לשיקום: "בחודש הראשון הייתי ברמב"ם, עשו לי ניתוחים מצילי חיים, הוציאו רסיסים מהמוח, תיקנו את הגולגולת, שברתי עמוד שדרה. לא יכולתי להתקלח, לאכול, לזוז מהמיטה. אחר כך הגעתי לשיקום פגועי ראש בשיבא, שם הייתי חמישה חודשים. הייתה לי מטרה - להחזיק את הילד שלי. כל בוקר הסתכלתי על התמונה שלו ליד המיטה ואמרתי: על זה אני עובד". הוא תיאר כיצד "פתחו לי את הבטן, הוציאו לי את המעיים, עשו השתלות עצב. אחר כך התחלתי שיקום יום שכבר שנה וחצי, עובדים בעיקר על דברים קוגניטיביים. במקביל התחלתי עם צבר, רפואה ביתית שנותנת לי מעטפת".
על החיים כיום: "פגיעת ראש זו פציעה שקופה. מי שמסתכל עליי לא רואה, אבל אני מרגיש הכול. יש לי בעיות ריכוז וזיכרון, אני לא מצליח להתמודד עם הרבה משימות במקביל. אם פעם בעבודה התמודדתי עם 20 משימות, היום ארבע זה הגבול. לפעמים זה גם פוגע בהורות - היו מקרים ששכחתי את הילדה בעגלה מחוץ לבית, או שנרדמתי בזמן ששמרתי על הילדים. זה משהו שלא רואים, אבל הוא שם כל הזמן".
"אנחנו מטפלים היום במעל 20 אלף פצועים - אירוע חסר תקדים", אמרה ליאת גרטמן. "הבנו מהר מאוד שאי אפשר לטפל באותו אופן כמו בעבר. רוב הפצועים צעירים, עד גיל 30, רבים מהם סובלים גם מפגיעה נפשית. הובלנו שינוי - פתחנו מחלקת שירות לקוחות לכל פצוע, הרחבנו את מערך המטפלים ב-3,000 אנשי מקצוע, והכנסנו טכנולוגיות חדשות כמו קסדות נוירופידבק. זו מהפכה שירותית ותפעולית". לדבריה, "מעל 50 אחוז מהם עברו גם חוויה נפשית וסובלים ממנה. אגף מפאת פתח עבורנו מדור ייעודי, יצאנו בקול קורא וקיבלנו מעל 400 הצעות לפיתוחים. הקמנו חוות שיקומיות ומענים ייעודיים לנפגעי פוסט טראומה".
היא הוסיפה כי "מדובר באתגר לאומי, לא רק של משרד הביטחון. אנחנו עובדים עם ארגון נכי צה"ל, עם צה"ל ועם המגזר השלישי. ועדיין, היחס הוא עובד אחד על 750 פצועים - זה לא מספיק. המדינה חייבת להקצות עוד כוח אדם ולשנות חוקים, כדי שנוכל לטפל גם בבני המשפחה, שהם חלק בלתי נפרד מהשיקום". היא ציינה: "אנחנו מטפלים היום במעל 80 אלף בכלל ההגדרות. עד 2028 ההערכות העדינות מדברות על 100 אלף. אתגר הנפש מרכזי, נתמקד במקרים מורכבים ונפעיל ספקים חיצוניים לאחרים".
ד"ר רוני צבר סיפר כי צבר רפואה נרתמה מיד: "יש לנו מערכת יחסים טובה עם אגף השיקום עוד מלפני המלחמה. כשנוצר הצורך, נכנסנו מתחת לאלונקה. בהתחלה זה היה שיקום פיזי, ואז הגיעו הפגועים בראש - זה אירוע אחר לגמרי. לא היה פרוטוקול, אז בנינו אחד בעצמנו".
"נכנסנו עם כל מקצועות הבריאות - רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, תזונה, פסיכיאטריה, פסיכותרפיה - וגם מתאמת טיפול אחת, שתהיה ה'וואן סטופ שופ' של המשפחה. הכול כדי שלא ייפלו בין הכיסאות". לדבריו, "חלק מהשיקום בבית, אבל יש גם אשפוז יום, בית הלוחם, מכוני כושר, רכיבה ומכוני שיקום קוגניטיבי. מישהו חייב להחזיק את הכול מלמעלה כדי שלא ייפלו בין הכיסאות. עולות גם סוגיות הורמונליות, זוגיות והורות ותעסוקה. אנחנו נעזרים במומחים בארץ ובמידע ממשרד ההגנה האמריקאי על פצועי ראש מעיראק ואפגניסטן".
צבר סיפר כי כיום צבר רפואה מטפלת בכמאה פגועי ראש ממלחמת חרבות ברזל: "המספרים משתנים, אבל נכון להיום מדובר בכ-140 פצועים קשים ובינוניים. השיקום הוא ארוך, רב-מערכתי, ובלי גופים גמישים כמונו המדינה לא הייתה מצליחה לעמוד בזה". לדבריו, "צבר רואה את עצמה כבית חולים ציבורי. השירותים ניתנים ללא עלות למטופל דרך קופות החולים ומשרדי הממשלה".
"להיות יו"ר ארגון של אנשים כמו סער זו זכות גדולה, אבל אף אחד לא רצה להיות חבר בארגון הזה", אמר עו"ד עידן קליימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל. "הבנו כבר בצהריי שבת ההיא שזה משהו שאין לו תקדים. הכמות כפולה ממלחמת יום כיפור. מיד הקמנו מוקדים, שלחנו נציגים לבתי חולים, ויצאנו למערך סיוע רחב - נפשי, פיזי ותעסוקתי".
קליימן תיאר את השינוי בארגון: "עד השביעי לאוקטובר ממוצע הגיל היה 64, היום נכנסו אלפי צעירים. פתחנו חדרי צעירים, מוזיקה, ג'ימבורי, חיזקנו את חדרי הפיזיותרפיה, גייסנו עובדים חדשים. הארגון גדל מ-52 אלף ליותר מ-70 אלף חברים. אבל לצד כל זה - אגף השיקום נכנס למלחמה בתת-איוש ותת-תקצוב. אם המדינה לא תקצה תקציבים וכוח אדם ולא תקל בבירוקרטיה - אנחנו נעמוד בפני אסון".
הוא הוסיף: "פרסנו סיירת בתי הלוחם בכל בתי החולים וביצענו מעל 18 אלף ביקורים. הוצאנו 27 תוכניות חדשות, כולל טיפול בבנות זוג ובנשים פצועות, 1,330 נשים. פתחנו את שתי חוות החוסן הראשונות. שיתוף הפעולה ההדוק בין אגף השיקום, צה"ל וארגון נכי צה"ל הוא רשת הביטחון האמיתית".
בדבריו האישיים שיתף: "אני משותק מהחזה ומטה. לא הרמתי את הילדה שלי אף פעם מהלול. אבל הילדים שלנו לומדים להסתגל. הם יודעים לקחת את החסרונות שלנו ולהפוך אותם ליתרונות. זה שיעור חיים אמיתי". כשנשאל סער מה החלום שלו, ענה: "לחזור להיות אבא מתפקד. זה החלום הגדול שלי". קליימן השיב לו: "תמיד תזכור - הילדים שלך שמחים שאתה פה. אבא, עם כל המגבלות, זה אבא שהם אוהבים".
