מבחינה עקרונית אני מתנגד בכל לבי לעונש מוות. לא מתוך רחמים על אכזרים אלא מתוך דאגה לרחמנים. כמי שמהלך בחצרות האחוריות של מערכת המשפט הישראלית מזה 34 שנים ורואה את כל מגרעותיה, הדבר האחרון שהייתי נותן בידי אנשיה הוא חבל תלייה שיהפוך כל טעות שיפוטית לבלתי הפיכה. כשהתמחיתי בבית המשפט העליון אהב הנשיא דאז אהרן ברק לומר לנו שלו היה בית משפט לערעורים על העליון, בין 30 ל-40 אחוז מהתיקים היו נהפכים בצדק. אכן זו מערכת של אנשים בשר ודם שמטבעם מועדים לטעות. זו הסיבה להתנגדותי לעונש מוות, בוודאי כסמכות שבחובה.
לשמחתי, החוק שעבר אתמול ומתיימר לקבוע עונש מוות חובה למחבלים אינו באמת כזה. הוא מטולא בכאלה תפרים גסים שמתעורר החשד שגם מחוקקיו לא באמת רצו שמישהו יצליח להשתמש בו. כמו כותבי תוכנה שמכניסים במתכוון באגים כדי לדפוק את המערכת, המחוקקים דאגו שגם בעולם בלי בג"ץ ובלי בצלם לא ניתן יהיה לעשות בו שימוש.
כך למשל הגדרת העבירה בחוק העונשין. החוק קובע ש"הגורם בכוונה למותו של אדם מתוך מטרה לשלול את קיומה של מדינת ישראל.....דינו - מיתה או מאסר עולם". עם כל הכבוד ליכולות הפלאיות של אנשי הפרקליטות שלנו, כיצד תוכח מטרה כזו? גם מי שיצהיר שהוא נגד הכיבוש מהנהר ועד הים יכול לטעון שאין בכך כדי לשלול את קיום המדינה וכך גם מי שיבהיר שהוא שולל את קיום המדינה אבל דווקא במעשה הטרור הספציפי הזה הוא התכוון "רק" לרצוח יהודים. מאחר שאנו בספירה הפלילית בה חל העקרון שיש לבחור בפירוש המצמצם את האחריות הפלילית והמקל ביותר עם הנאשם, זהו מחסום בלתי עביר. אבל גם יקרה הפלא ויצלחו את המחסום, יוכל תמיד בית המשפט לבחור במאסר עולם. אז מה ההבדל מהמצב הנוכחי?
גם מי שיצהיר שהוא נגד הכיבוש מהנהר ועד הים יכול לטעון שאין בכך כדי לשלול את קיום המדינה וכך גם מי שיבהיר שהוא שולל את קיום המדינה אבל דווקא במעשה הטרור הספציפי הזה הוא התכוון "רק" לרצוח יהודים
הוא הדין לגבי העבירה בדין הצבאי ביהודה ושומרון. החוק אמנם ברור יותר ("תושב האזור הגורם בכוונה למותו של אדם והמעשה הוא מעשה טרור כהגדרתו בחוק המאבק בטרור דינו מוות ועונש זה בלבד") אבל מיד מוצמד אליו נתיב מילוט שמאפשר ל"בית המשפט הצבאי להטיל מאסר עולם במקום מוות מנימוקים מיוחדים שיירשמו". כלומר שוב אין שינוי מהמצב הנוכחי. רגע, אבל ח"כ צביקה פוגל אמר ש"עונש החובה מייתר את השופטים, ומייתר את התביעה". אז אמר (אוטר גזוכט ביידיש). הוא עצמו יודע שגם בעולם ללא ביקורת שיפוטית על חוקים החוק הזה נולד עקר.
זה לא מקרי. כל הניסוחים הללו ביקשו לייצר הפליה שגם המשפטן השמרן ביותר יתנגד לה: הפליה בין דם לדם. מטרתה למנוע מצב שבו החוק יחול על יהודים שביצעו רצח ממניע לאומני. המחוקקים אמרו זאת בקולם בגאווה. פוגל קבע ש"מבחינתי יש הפרדה בין יהודי או ישראלי לבין מחבל טרוריסט פלסטיני. כן, יש הבדל. לישראלי אני מחויב בשיקום ובטיפול. למחבל הפלסטיני לא" (אז אין מניעה להרוג אותו לכאורה) וח"כ לימור סון הר-מלך פשוט הבהירה ש"החוק הזה אומר: דם יהודי איננו הפקר. מי שיוצא למסע של הרג ורצח ושפיכות דמים של יהודים רק כי הם יהודים אחת דתו למות".
מאחר שידעו שאין שיטת משפט בעולם שתאפשר הפרדה בין דם לדם, הם בחרו להוליד נפל שלא תהיה לו שום משמעות במציאות אבל יחולל נזקים מוסריים ובינ"ל ללא ספק. כצידוק טענו טשיש לו "משמעות הרתעתית". מה מרתיע באקדח צעצוע שאינו נראה אמיתי גם לפעוטות? לאנשי עוצמה יהודית הפתרונים.
יובל אלבשןיובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי
החוק עמוס רעיונות עיוועים כמו שלילת זכות החנינה והמתקת העונש (שהיא חובה מפורשת באמנות ג'נבה ורק לאחרונה כתב על הגיונה בצורה כה מרגשת השר עמיחי אליהו); העברת סמכויות משפטיות לדרג פוליטי לקבוע את מקום העמדה לדין ולעכב ביצוע (וזאת קואליציה שמבקשת לחדד את הפרדת הרשויות), ולקינוח חקיקת חוק שיחול במישרין על השטחים אף שהכנסת אינה הריבון שם (מה שלא נעשה עד היום כדי שלא ילמד על סיפוח) ועוד ועוד.
אף ישראלי לא ייצא נשכר מחוק זה שמכתים בדם את ספר החוקים שלנו. היחידים שירוויחו ממנו הם שונאי ישראל שמקבלים הוכחה לטענתם שאנו מדינת אפרטהייד ולצידם חברי הכנסת של עוצמה יהודית שיגרפו בזכות החוק עוד כמה מצביעים. והם עוד מעזים לטעון שהם אוהבי המדינה הזו.