חודש אחרי שהזמר שפיק כבהא נורה למוות בצאתו מחתונה באום אל פחם ב-2013, התיק עדיין היה רחוק מפענוח. למשטרה היו צילומים של קטנוע כהה שעוקב אחר המכונית שבה נסע, שברי זכוכית שנמצאו בכביש ועדויות חלקיות של חשודים שניסו להרחיק את עצמם מהאירוע. איש לא ראה את הירי עצמו, הנשק לא נמצא, ושני הרוכבים שעל הקטנוע הסתירו את פניהם.
ואז, ב-27 בדצמבר 2013, הגיעה נקודת המפנה. שני חשודים ברצח, אמל מחמיד ומוחמד מחמיד, המכונה אבו סעד, הופרדו זה מזה לאחר עימות טעון. כל אחד מהם, מבלי לדעת מה מספר האחר באותו רגע, ביקש לחזור לחדר החקירות ולמסור את מה שכינה "גרסת האמת". מאותו יום החל להיבנות תיק הרצח שהוביל, כעבור תשע שנות משפט ועוד הליך ערעור, להרשעת חאלד ג'בארין ברצח בכוונה תחילה - ולמאסר עולם.
רצח מתועד
"זה היה אירוע מכונן", אומרת עו"ד ענת שטיינשניד, מנהלת מחלקה בפרקליטות מחוז חיפה פלילי, שניהלה את התיק. "אם לא הייתה ההתפתחות הזאת, אני חושבת שאולי בסוף לא היה מוגש כתב אישום".
כבהא, זמר מוכר ומצליח בחברה הערבית שכונה "הכוכב של המגזר", הופיע בליל הרצח בין 22 ל-23 באוקטובר 2013 בחתונה באולם אירועים באום אל פחם. מעט לאחר חצות, עם סיום הופעתו, הוא יצא מהמקום במכונית, ישב במושב שליד הנהג ולצידו נסע אדם נוסף. קטנוע ועליו שני רוכבים יצא בעקבות הרכב. לפי הכרעת הדין, השניים עקבו אחר המכונית, המתינו בצד הדרך, שבו ונסעו אחריה, ובכיכר המשטרה בעיר נצמדו לחלקה הימני. מהמושב האחורי של הקטנוע נורו שלושה או ארבעה כדורים מטווח קצר. לפחות שניים מהם פגעו בכבהא וגרמו למותו.
בתחילת החקירה, התמונה הייתה רחוקה מלהיות ברורה. בעקבות מידע מודיעיני הוצאו צווי האזנת סתר נגד כמה מהמעורבים, ובהם ג'בארין ואבו סעד. השיחות שנקלטו לא סיפקו פריצת דרך מיידית, אך הן סייעו לחוקרים לזהות את מעגל האנשים שהיו בקשר זה עם זה בתקופה הרלוונטית. "בהתחלה חקרו אותם על מעורבות ברצח, אבל לא היה יותר מדי", משחזרת עו״ד שטיינשניד. "מה שהיה לחוקרים בהתחלה היו בעיקר מצלמות האבטחה״.
המצלמות עצמן לא תיעדו את רגע הירי, אולם הן תיעדו כמעט את כל המסלול שהוביל אליו. כך, מצלמות מאזור אולם האירועים קלטו קטנוע כהה מגיע למקום, ולאחר סיום האירוע נצפתה המכונית שבה נסע כבהא יוצאת מן האולם, ומיד אחריה הקטנוע. במצלמות נוספות נראה הקטנוע עוקב אחרי המכונית עד סמוך לכיכר שבה בוצע הרצח. בכיכר עצמה לא הייתה מצלמה, אולם על הכביש נמצאו שברי זכוכית שהתאימו לחלון המכונית שנופץ בירי.
חוקרי המשטרה אספו תיעוד ממקומות רבים ברחבי אום אל פחם. באחת המצלמות, ליד בית הקפה סוהייב, נראו זמן קצר לאחר הרצח שני אנשים גוררים קטנוע שמנועו כבה. בתיעוד נוסף, מאזור ביתו של אבו סעד, נראה אדם יוצא עם קטנוע לפני הרצח וחוזר לאחריו. בתחילה לא היה אפשר לזהותו בוודאות, אך בהמשך השתלב התיעוד בראיות האחרות. "המשטרה עשתה שם עבודה נהדרת", אומרת שטיינשניד. "המצלמות הראו את הקטנוע מגיע לאולם, את הרכב יוצא ואת הקטנוע נוסע אחריו. אחר כך רואים שני אנשים גוררים קטנוע ליד בית הקפה. זה הספיק כדי לעצור חלק מהמעורבים, אבל עדיין לא ידענו מי נהג ומי ירה".
משחקי מוחות
אחת הדמויות הראשונות שהחלו למסור פרטים הייתה איברהים אלהאדי, מקורבו של ג'בארין. בשיחות עם מדובב הוא סיפר כי הרצח בוצע באמצעות קטנוע שחור ובאקדח תופי, המכונה בערבית "טחוני". בניגוד לאקדח חצי אוטומטי, התרמילים נותרים בתוף ואינם נפלטים בזירה. אלהאדי גם טען כי ראה לאחר הרצח את המעורבים ליד הקטנוע ואת אמל מחזיק באקדח.
אולם גרסאותיו של אלהאדי השתנו שוב ושוב. הוא ביקש לבחון אפשרות להפוך לעד מדינה, אך החוקרים התרשמו שלא היה שותף ישיר לביצוע הרצח ושחלק מידיעותיו הגיעו לאחר מעשה. בפרקליטות סברו שאין די בגרסתו כדי להעמידו לדין על מעורבות ברצח, אך דבריו הובילו למעצרו של אמל, שלא נחשב קודם לכן לחשוד מרכזי. "לא יכולנו להיבנות מהגרסה שלו לבדה", אומרת שטיינשניד. "הוא מסר הרבה גרסאות שסתרו זו את זו. יכול להיות שהוא סייע אחרי הרצח, אבל לא היו לנו ראיות מספיקות לכך. מצד שני, חלק מהפרטים שמסר קיבלו בהמשך עיגון בעדות אחרת".
העיגון הגיע בין היתר מאיברהים מחמיד, שכונה ה"יפני" ועבד בבית הקפה. הוא סיפר כי לאחר הרצח ראה את אמל באזור בית הקפה, ובהמשך הבחין גם באבו סעד, בג'בארין ובאלהאדי מתקבצים במקום. הוא לא ראה אקדח, אך עצם תיאור המפגש חיזק את גרסת אלהאדי שלפיה המעורבים נפגשו לאחר הרצח.
אמל כאמור נעצר בעקבות העדות של אלהאדי, אבל גם לאחר מעצרו לא נרשמה פריצת דרך מיידית. הוא ישב עם מדובב ומסר גרסאות משתנות. בשלב מסוים טען כי ג'בארין ואבו סעד היו שני רוכבי הקטנוע, ובעקבות כך הוחלט לערוך את העימות בינו לבין אבו סעד - העימות שהביא לפריצת הדרך בחקירה.
בעימות, אמל סירב לחזור בפניו של אבו סעד על ההאשמה נגדו, שלפיה אבו סעד הוא זה שרכב על האופנוע. החוקרים הפרידו בין השניים והשמיעו לאבו סעד את הקלטת דבריו של אמל, שבה האשים אותו בכך שרכב על הכלי. לפי פסק הדין, אבו סעד התפרץ בשלב הזה בזעם, טען שאמל משקר וביקש לספר הכול. באותו זמן, בחדר אחר, אמל נשבר אף הוא והודה: הוא עצמו היה הנהג, לא אבו סעד. ג'בארין ישב מאחוריו וירה.
"כל אחד מהם בנפרד אמר שהוא רוצה לספר את האמת", מתארת שטיינשניד. "אבו סעד סיפר שחאלד ג'בארין פנה אליו וביקש קטנוע כדי שהוא ואמל ייסעו ויירו לעבר אדם מחוץ לאום אל פחם, כביכול כדי להפחיד אותו. אמל אמר: 'אני לא מסוגל לשקר, מי שהיה על הקטנוע זה לא אבו סעד, זה אני. אני נהגתי וחאלד ירה".
השאלה שהטרידה את הפרקליטות
פסק הדין של בית המשפט העליון מתאר את רגע השינוי כ"קו פרשת המים" בחקירה. השופט יוסף אלרון קבע כי לאחר העימות אמל נטש את גרסאותיו המשתנות והתמיד בגרסה אחת, הן בחקירותיו, הן בשחזור שערך והן בעדותו בבית המשפט. גם אבו סעד מסר מיד לאחר העימות גרסה מפורטת שלפיה ג'בארין ביקש ממנו קטנוע כדי "לירות על רכב של מישהו מחוץ לכפר", וכי הוא סייע להסיר את לוחיות הזיהוי.
השחזור שערך אמל עוד באותו יום היה אחד הרגעים החשובים בחקירה. הוא הוביל את החוקרים לבית הקפה, לביתו של ג'בארין, לאולם האירועים ולנקודה בכביש שבה נורו הכדורים. אף שבזמן השחזור כבר פונו שברי הזכוכית, הוא הצביע במדויק על המקום שבו נמצאו.
אמל ידע גם פרטים נוספים שלא פורסמו: באיזה מושב ישב כבהא, כיצד עקב הקטנוע אחר המכונית, מאיזה מרחק נורו הכדורים, מה היה סוג הנשק וכמה יריות נשמעו. הוא אף סיפר כי לבקשת ג'בארין הפעיל אור חזק שסנוור את נהג המכונית. בית המשפט העליון קבע כי השליטה שהפגין בפרטים המהותיים והשוליים, וההתאמה לראיות מהזירה ולעדויות נוסעי הרכב, העניקו לשחזור משקל משמעותי.
ועדיין, הפרקליטות עמדה בפני שאלה מטרידה: האם אמל אומר אמת כאשר הוא מציג את עצמו כנהג, או שמא הוא ממזער את חלקו ומטיל את הירי על ג'בארין כדי להימנע מהרשעה ברצח? "זו הייתה השאלה ששאלתי את עצמי כל הזמן", משתפת עו"ד שטיינשניד. ״אם הוא מבין שכבר יודעים שהוא היה על הקטנוע, הוא יעדיף לומר שהוא מילא את התפקיד הפחות חמור. ידענו שזה תיק שנשען במידה רבה על מהימנות עדים, ואת לא יודעת מראש איך בית המשפט יתרשם".
הקושי התחדד כאשר אבו סעד חזר בו בבית המשפט מחלק ניכר מדבריו והוכרז עד עוין. בפרקליטות ביקשו מבית המשפט לקבל את הודאותיו במשטרה, ובמיוחד את הגרסה שמסר ב-27 בדצמבר. אמל, לעומתו, דבק בגרסתו גם במשפטו שלו, וגם כאשר העיד במשפטו של ג'בארין. "לא ידענו מה אמל יגיד כשיעלה לדוכן", אומרת שטיינשניד. "האם הוא יפחד מג'בארין, האם ירצה לעזור לו, או האם ישנה את הגרסה. בסופו של דבר הוא מסר בבית המשפט את מה שמסר במשטרה ובמשפט שלו. מבחינתי, זו הייתה העדות החשובה ביותר בתיק".
תרגיל החקירה - ושאלת המניע
ההגנה טענה כי הודעות העדים הושגו בעקבות יחס משפיל ולחץ פסול מצד החוקרים. בתי המשפט לא התעלמו מהטענות. ביחס לחלק מהחקירות נקבע כי החוקרים השתמשו בשפה בלתי ראויה ואף משפילה. עם זאת, נקבע כי לא הוכח שההתנהלות הזאת היא שגרמה לאמל ולאבו סעד למסור את הגרסאות המפלילות.
"אני לא נותנת להתנהלות כזאת הצדקה או גושפנקה, היא לא תקינה", מדגישה שטיינשניד, "אבל בזמן ההתנהלות הזאת הם לא הודו, אלא המשיכו להכחיש. ההודאות הגיעו הרבה אחר כך, בעקבות העימות וההבנה שהראיות סוגרות עליהם. השאלה היא תמיד מה גרם לאדם למסור את הגרסה. הרושם שלנו היה שהם דיברו אמת מפני שכל אחד חשש שיואשם בדבר חמור יותר ממה שביצע".
מול העדים וההתפתחויות ניצבה הכחשתו הגורפת של ג'בארין: הוא טען שאינו קשור לרצח, שאינו זוכר היכן היה בחלקים ניכרים של אותו יום ושכל שזכור לו הוא שהלך להצביע בבחירות המקומיות בעיר. כאשר עומת עם הראיות ועם הגרסאות המפלילות, לא סיפק הסבר חלופי.
ואולם, כך עלה מפסק הדין, תרגיל חקירה שבו הושבו ג'בארין ואבו סעד יחד בניידת משטרה, מבלי שידעו שהשיחה ביניהם מוקלטת, הציג תמונה אחרת. ג'בארין התרברב כי הוא עושה "צחוק" מהחוקרים וסיפר כיצד הוא משיב כל הזמן ש"אינו זוכר". כאשר אבו סעד אמר שהוא רוצה לספר את האמת, ג'בארין שאל אותו שוב ושוב מה אמר בחקירה והפציר בו שלא להזכיר את מחיקת סרטוני האבטחה. בית המשפט קבע כי הדברים מלמדים שתשובותיו המתחמקות היו ניסיון להטעות את החוקרים.
אחד הקשיים בתיק היה שאלת המניע. לפי כתב האישום, בני משפחתו של ג'בארין כעסו על הזמר שפיק כבהא לאחר שלא הגיע לאירוע משפחתי שאליו הוזמן. עד סיפר במשטרה על איומים שהשמיע אביו של ג'בארין כלפי הזמר המצליח. אולם בית המשפט קבע שלא הוכח קשר ישיר בין הכעס המשפחתי לבין החלטתו של ג'בארין לרצוח את כבהא, ולכן המניע לא הוכח במידה המספקת לקביעה פלילית.
שטיינשניד אינה סבורה שהדבר החליש משמעותית את התיק. "מניע אינו אחד מרכיבי עבירת הרצח", היא מסבירה. "לפעמים יש ראיות שאדם גרם למותו של אדם אחר, גם בלי שיודעים בוודאות למה. כאן הוכחנו שהיה כעס גדול במשפחה על המנוח. לא הוכח שאביו של חאלד אמר לו לעשות כך או אחרת, ואנחנו לא יודעים אם הייתה שיחה כזאת. אבל הכעס היה קיים".
ההליך נגד המעורבים פוצל לשני משפטים. אמל ואבו סעד נשפטו יחד, ואילו ג'בארין נשפט בנפרד, משום שהשניים מסרו הודעות שהפלילו אותו. אמל מחמיד הורשע בהריגה ונידון ל-14 שנות מאסר לאחר שנקבע כי נהג בקטנוע אך לא ידע מראש שג'בארין מתכוון להרוג את כבהא. אבו סעד הורשע בסיוע להריגה בשל אספקת הקטנוע ונידון לשלוש שנות מאסר.
בעניינו של ג'בארין נשקל בשלב מסוים הסדר טיעון, שלפיו יורשע בהריגה ויישא עונש של 14 שנות מאסר. משפחת כבהא עתרה לבג"ץ נגד ההסדר, אך העתירה נדחתה לאחר שנקבע כי החלטת הפרקליטות הייתה סבירה בהתחשב בקשיים הראייתיים. בסופו של דבר היה זה ג'בארין עצמו שסירב להסדר וביקש להמשיך בניהול המשפט.
"היינו מוכנים לשקול את ההסדר משום שלא ידענו אם בית המשפט יקבע שג'בארין היה הנהג או היורה", אומרת שטיינשניד. "אם היה נקבע שהוא הנהג ולא ניתן היה להוכיח את כוונתו לרצח, התוצאה הייתה יכולה להיות דומה לזו של אמל. זו הייתה דרך למנוע את הסיכון של זיכוי. אבל ההסדר לא יצא לפועל, והתיק נוהל עד הסוף".
הקלות הבלתי נסבלת של המוות
המשפט נמשך כתשע שנים וכלל 113 ישיבות. הוא התנהל בשני הרכבים נפרדים, כלל עדים עוינים, מדובבים, האזנות סתר, מצלמות אבטחה, מחקרי תקשורת ושאלות של קבילות ומהימנות. מגפת הקורונה עיכבה אף היא את סיום ההליך.
בינואר 2023 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את ג'בארין ברצח בכוונה תחילה, בקשירת קשר ובהחזקה ובנשיאה של נשק. נגזר עליו מאסר עולם חובה והוא חויב לשלם למשפחת כבהא פיצוי בסך 150 אלף שקלים. בערעורו טען בין היתר כי העדים שיקרו, כי המדינה שינתה את גרסתה כאשר הצביעה עליו כיורה וכי הרשעתו סותרת את הרשעת אמל בהריגה.
בית המשפט העליון דחה את טענותיו. הוא קבע כי הכרעות הדין אינן סותרות אלא משלימות זו את זו: אמל נהג בקטנוע ולא ידע על הכוונה להמית, בעוד שג'בארין היה היורה ופעל בכוונה תחילה. העליון הדגיש כי גרסת אמל נתמכה במצלמות האבטחה, בשחזור, בפרטים מוכמנים ובעדויות נוספות, וכי שקריו של ג'בארין הצטרפו למארג הראיות נגדו.
"זה היה בית ספר לניהול תיק פלילי", מסכמת שטיינשניד. "לנהל תיק בשני הרכבים, להתמודד עם החשש מדיבור בשני קולות, עם עדים עוינים, מדובבים והסדר טיעון שהגיע עד בג"ץ. היה שם הכול מהכול. מי שהיה מלווה את התיק במשך 10 שנים היה לומד ממנו הרבה מאוד".
כאשר שטיינשניד נשאלת מה נשאר איתה מן התיק, היא אינה מדברת על ההישג המשפטי או על דחיית הערעור. "צער", היא משיבה, "צער עמוק על המוות המיותר של הזמר הזה. הבנתי שבחברה הערבית קראו לו 'שלמה ארצי של המגזר'. גם אז וגם היום לא נתפסת בעיניי הקלות הבלתי נסבלת של הרצח. עם האלימות הגואה בחברה הערבית, זה רק מתחדד יותר ויותר. מעבר ללמידה ולניהול הלא פשוט, נשאר איתי הכאב העצום של המשפחה, שהייתי איתה בקשר לאורך השנים. זה עד היום מאוד מאוד מצער".










