בחורף של שנת 1949, בלב יער נורווגי קפוא, מצא את עצמו ילד אחד בן 11 לבדו בעולם. סביבו היו פזורים שרידיו של מטוס מרוסק, ודממה מאיימת שררה באוויר. זהו סיפורו של יצחק אלל, ילד ששרד כנגד כל הסיכויים, סירב להצעת אימוץ ממלך נורווגיה, והגיע לישראל כדי להגשים את חלומו הציוני.
עיתונות חופרת
פרק 24- השבוע עם הילד ששרד התרסקות של מטוס
53:20
הדרך אל החלום שהפכה לסיוט התחילה כמה חודשים קודם. בשנת 1949, חודשים ספורים לאחר תום מלחמת העצמאות, התמודדה מדינת ישראל הצעירה עם גלי עלייה עצומים. במסגרת שיתוף פעולה בין ארגון הג'וינט למשרד הסעד הנורווגי, סוכם כי 200 ילדים יהודים ממשפחות מעוטות יכולות בצפון אפריקה יישלחו למחנה הבראה בנורווגיה. המטרה הייתה להעניק לילדים, שהיו מיועדים לעלות לישראל, תנאים טובים כדי להתחזק, להבריא ולעבור הכשרה ציונית טרם העלייה ארצה.
לאחר שמחזור ראשון של ילדים ממרוקו סיים את המחנה והבוגרים עלו לארץ ונקלטו כאן עם משפחותיהם בהצלחה, יצא לדרך, בנובמבר 1949 המחזור השני, שהורכב מילדים מתוניסיה. ב-20 בנובמבר המריאו מתוניסיה שני מטוסי "דקוטה" של חברת "אירו הולנד". המטוס הראשון נחת באוסלו בשלום, אך המטוס השני סבל מתקלה במכשיר הקשר ונאלץ לנחות בבריסל לצורך תיקונים.
"עיתונות חופרת": הילד ששרד את אסון ההתרסקות
המטוס המריא שוב בשעה 12:56, אך לקראת הנחיתה באוסלו נתקל בערפל כבד. עקב מפות לא מדויקות והוראות שגויות ממגדל הפיקוח, הנמיך הטייס טוס בשטח הררי, וכנף המטוס פגעה בצמרות העצים באזור הורום, דרומית לאוסלו. המטוס התרסק אל תוך צלע ההר, התהפך, ומכלי הדלק שלו התלקחו. באסון הכבד נספו 27 ילדים, 3 מלוות ו-4 אנשי צוות. בין הנספים היו גם אחותו ושני אחיו של יצחק, ביניהם אחיו הקטן דניאל בן השמונה.
להבות של חיים בתוך המוות
מעוצמת ההתרסקות המחרידה, זנב המטוס ניתק לחלוטין מגוף המטוס והתלקח גם הוא. בחלק האחורי הזה נותר יצחק אלל, כשהוא רתום בחוזקה לכיסאו בחגורת הביטחון. למרבה הפלא, האש שאחזה בזנב המטוס לא פגעה בו.
מזג האוויר בחוץ היה קפוא וסוער, אך כאן התרחש נס של ממש: האש שבערה בזנב המטוס סירבה לדעוך, והמשיכה לחמם את יצחק במשך ימים, מצילה אותו ממוות בטוח מקפיאה בשלג הנורווגי. יצחק שרד לבדו ביער במשך שלושה ימים ושלושה לילות, כשהוא ניזון בעיקר מתפוחים, חלקם כאלו שנתנו לו אמו לפני ההמראה, וחלקם כאלו בתיקי האוכל של הילדים שנספו.
רק ביום השלישי, שני יערנים נורווגים שיצאו לסרוק את היער, שמעו פתאום יללות חלשות בוקעות מתוך ההריסות. הם חילצו את יצחק, שהיה חי, פצוע ורועד. זה היה הרגע בו התברר ליצחק שהוא נותר הניצול היחיד.
מלך נורווגיה והילד שרצה להיות טייס
הבשורה על אסון המטוס ועל הילד היחיד ששרד טלטלה את נורווגיה כולה וגרמה לאבל לאומי עמוק. מלך נורווגיה התרגש עד דמעות מסיפור ההישרדות, שלח ליצחק מתנות, ואף ביקש לאמצו כבן.
אך יצחק הצעיר הפגין נחישות יוצאת דופן. הוא סירב בנימוס להצעתו של המלך ושלח לו מכתב מרגש שבו כתב: "אדוני היקר המלך, אני מוכרח להגיד לך שהגעתי לארץ שלי, לישראל. נורבגיה הייתה נחמדה מאוד והאנשים ידידותיים בשבילי... אני רוצה להיות טייס וכשאהיה גדול אבוא לנורבגיה באווירון שלי".
גופותיהם של הילדים הנספים הוטסו חזרה לקבורה בתוניסיה, שם נערכו הלוויות המוניות בהשתתפות אלפי יהודים ומוסלמים.
באפריל 1950, לאחר תקופת הכשרה בנורווגיה, יצחק עלה לישראל באונייה "קדמה" והתאחד עם הוריו. כצעד של מחווה וסיוע למשפחות האסון, יזם יו"ר מפלגת העבודה בנורווגיה מגבית שבמסגרתה נתרמו עשרות צריפי עץ נורווגיים, שבאמצעותם הוקם מושב ינוב בשרון. יצחק ומשפחתו התיישבו במושב, והצריף המקורי של משפחתו משמש עד היום כמוזיאון "בית ראשונים" של המושב.
כדי להנציח את שאיפתו לכבוש את השחקים ואת המכתב שכתב למלך נורווגיה, יצחק שינה את שם משפחתו מ"אלל" ל"אל-על". על אף שחלום הטיסה מעולם לא התממש, יצחק בנה חיים מלאים ומשמעותיים בארץ. הוא עבד למחייתו כחקלאי ובמשך שנים ארוכות שירת כסוהר בשירות בתי הסוהר. הוא התחתן עם ליליאן ולזוג נולדו שישה ילדים.
ב-14 בפברואר 1987, יצחק אל-על הלך לעולמו ממחלת הסרטן, כשהוא בן 48 בלבד.
