שאול אבטה גדל כילד חרדי בבני ברק, השלישי מבין עשרה אחים ואחיות. בגיל 18 הוא עוד למד בישיבה חרדית, אלא שאז עבר למסלול דתי-לאומי, ולימים גם חזר לשאלה. הוא התגייס לשירות קרבי בגולני, וחלם להגיע גם לשב"כ. כשהיה בן 25 הוא עבר תאונת דרכים קשה, וחייו ניצלו במה שאימו מגדירה היום "דרך נס". סיפור חייו קיבל תפנית חדה ב-29 בנובמבר 2015 בגיל 27, כשתועד בפעם האחרונה בתחנה המרכזית בירושלים. מאז, הוא נעלם.
את השבת האחרונה בילה אבטה יחד עם ידידתו בבית שמש. במוצאי שבת הוא שב לדירת השותפים שבה התגורר ברחוב אגריפס בירושלים, וביום ראשון ה-29 בנובמבר עוד הגיע לעבודתו כמאבטח בהר חוצבים.
התיעוד האחרון של שאול אבטה בתחנה המרכזית בירושלים
5 צפייה בגלריה
"אין לנו קבר, אין אזכרה. בכל יום הולדת אנחנו נפגשים ומספרים עליו". האם עם תמונת בנה
(צילום: שאול גולן)
"נפגשנו שבועיים לפני שנעלם, כשנסענו יחד לירושלים כדי להוציא רסיס מהסנטר שנשאר לו מהתאונה שעבר", מספרת אימו לאה, שגם שוחחה עם בנה בטלפון שבוע לפני אותו יום ראשון. "שאול רצה לעבור ניתוח פלסטי בפנים כי הייתה לו בעיה של חוסר מולד בשיניים, וזה עשה לו קצת שינוי בלסת. לכן אני גם יודעת שהיו לו תוכניות לעתיד ויצר חיים, ולא מוכנה לקבל את זה שהידידה שלו אמרה במשטרה שחודש לפני הוא רצה להתאבד".
דרך ארוכה עברה לאה עם בנה שאול. כשהפך לדתי-לאומי, היא מתארת, הייתה לה שנה לא פשוטה. "אבל הבנתי והפנמתי שכל אחד והדרך שלו. הוא אמר שהוא הולך לשנות קצת בגדים וכיפה, אבל כשיגיע הביתה הוא ילבש שחור ולבן. אמרתי לו שאני לא אוהבת שקרנים, אבל הוא ענה שזה בשביל הכבוד של אבא. ככה הוא היה, אדם שמאוד מכבד".
שאול עזב את הישיבה, התחיל לעבוד, עבר לישיבת הסדר בבית שאן, ומשם התגייס לצה"ל ושירת כצלף בגולני. לאחר מכן חזר לישיבת ההסדר, ואז נרשם למכינה באוניברסיטה העברית. "שם הוא הוריד את הכיפה והפך לחילוני", אומרת האם. "היה לו מוח אנליטי, מאוד חושב, מאוד מסתכל קדימה. גאון מטורף שתמיד הצטיין בכל מקום ורצה להגיע לשב"כ. הוא ממש נקטף בשיא ההצלחה שלו".
לדברי האם, התאונה הקשה שעבר אבטה השפיעה על הנפש שלו והפכה אותו לפוסט-טראומטי. "זה היה בשבת חתן של אחיו, הוא נסע לירושלים עם האופנוע", מתארת האם. "בדרך הייתה שיירת אופנועים, והוא הסיט מבט לכיוונם ולא שם לב לטנדר שעמד על השוליים שנעצר כדי לצלם. הוא נכנס בו בעוצמה מטורפת והתהפך".
שאול סבל מפגיעות ראש ורגליים, ונפצע קשה גם בצוואר. הוא היה מאושפז לתקופה, ואז עבר לשיקום בבית. "היו לו סיוטים בלילה בגלל התאונה, היא הייתה חוזרת אליו כל הזמן", אומרת האם. "לכן הוא החליט שהוא רוצה לטייל קצת ולהירגע, אז נסע להודו לחצי שנה. הוא אפילו היה בנפאל ועזב אותה ממש כמה שעות לפני רעידת האדמה הגדולה. חצי שנה לפני שנעדר הוא חזר מהודו - והנחיתה בארץ הייתה לו קשה". צפו בתיעוד שלו מפתיע את אימו, עם החזרה הביתה מהטיול הגדול:
שאול חוזר מהודו ומפתיע את אימו
5 צפייה בגלריה
"השוטרים דפקו בדלת, האישה בשמירת היריון קמה בבהלה". שאול אבטה
(צילום רפרודוקציה: שאול גולן)
האם חושדת כי בנה השתמש בסמים בהודו, ואומרת כי "הוא חזר באורות והיה לו קשה להתקרקע. הוא תכנן להמשיך ללמוד אבל היה צריך כסף, אז התחיל לעבוד".
"מה חשבתם, שנחביא אותו בשירותים?"
לאה אומרת כי קיבלה מידע ממכרה של שאול, שסיפרה לה שהוא הוציא אלף שקל מהכספומט לפני שנעלם. אחרי שזוהה במצלמות בתחנה המרכזית בירושלים, בין השאר כשהוא יוצא מאחת המסעדות, המשטרה גילתה במחשבו חיפושים על נסיעה לבית שאן. "הם פרצו לכספת שלו בבית, והאקדח שלו לא היה שם. כנראה לקח אותו איתו", אומרת האם. "הם גם הצליחו להוריד את אחת השיחות האחרונות שלו, שבה אמר לאיזה מישהו שהוא אמור להיפגש איתו. אבל אף אחד לא טרח לתת לי מידע על זה".
לדבריה, כל התנהלות המשטרה בנוגע לאיתורו של בנה הייתה "מחפירה", כולל ההודעה עצמה שהוא נעדר. "לי נודע שהוא נעדר רק יום אחרי שהשותפים שלו לדירה הגישו תלונה למשטרה, כי הבוס שלו בעבודה יצר איתם קשר לברר איפה הוא", היא נזכרת. "זה היה יום שלישי, התקשרו אליי מחסום, הבן שלי ענה ואמר שזה ממגרש הרוסים. חשבתי שהיה פיגוע והבן שלי נפגע, אבל הם רצו אישור ממני לפרסם בכלי התקשורת שהוא נעדר".
באותה שיחה מבולבלת וקשה הכירה האם לראשונה את המונח "אזרח נעדר". לדבריה, "הייתי משוגעת באותו רגע, לא הבנתי למה רק עכשיו מודיעים לי. שאלתי מה אני צריכה לעשות והם אמרו שכלום והם יתקשרו אם יקרה משהו. אבל אף אחד לא התקשר".
במשך תקופה מסוימת המשטרה עוד יצרה עימה קשר לשאול "אם יש חדש", ולאה מתארת שהייתה חוטפת "התקף חרדה" בכל פעם שראתה שיחת טלפון ממספר חסום. "בעלי ביקש מהם להפסיק להתקשר מחסום אבל לא היה להם אכפת", היא אומרת. "באיזשהו שלב הם גם הפסיקו עם השיחות. הם לא עדכנו על שום פעולה. כל הזמן אמרתי שהמשטרה בסדר ועשתה את שלה, אבל זה לא נכון. השוטרים טענו שעשו חיפושים אחריו, אבל אני לא יודעת מזה".
על חיפוש אחד לפחות לאה כן יודעת - דווקא אצל בנה האחר, בקריית ספר. "השוטרים דפקו בדלת, ואשתו שהייתה בשמירת היריון קמה בבהלה מהמיטה", היא מתארת. "הם הגיעו עם צו חיפוש וחיפשו בכל מקום בבית. מה חשבתם, שנחביא את שאול בשירותים? התנהלות הזויה".
"עברתי ברחוב ביאליק ברמת גן ורציתי לקפוץ מהחלון של האוטובוס כי הייתה לי פתאום תחושה שהוא שם. הסתכלתי ואמרתי 'איפה הוא, אני מרגישה שהוא פה'. בעלי פעם ראה הומלס בתל אביב ונתן לו כסף, ואז התקשר אליי ובכה שהיו לו את העיניים של שאול. יכול להיות אולי ששאול עשה ניתוח פלסטי והשתנה?"
לאה גם הגיעה ביוזמתה לתחנת המשטרה, כדי לבדוק מה עולה בחקירה. זה היה שלושה שבועות אחרי ההיעלמות, ולטענתה היא התקבלה ביחס נוראי. "רציתי לעדכן אותם שהתקשר אליי בחור בשיחת גוביינא ללא מספר, ואמר 'אמא תחזרי אליי'. במקרה אחר, אח שלי סיפר לי שהבת שלו הייתה ברמזור ברחוב המסגר בתל אביב וראתה את שאול, ושהוא לא אמר לי כי לא רצה להבהיל אותי. אז באתי לספר את זה למשטרה, והגיע חוקר שאמר לי בזלזול 'מה את כבר יודעת שאני לא?'. זה מצמית אותך למקום. חוקרת אחרת התייחסה אליי בזלזול, ואמרה 'הוא יצא בשאלה וכנראה בורח מכם', וזה ממש לא נכון".
למרות היחס המחפיר, לאה סיפרה לחוקרים על שיחת הגוביינא ועל המידע מאחיה. "הם בדקו את הטלפון ופשטו על ישיבה בבני ברק, אבל זה סתם היה ילד תמים שטעה במספר", היא אומרת, "ועם זה שהוא נראה לכאורה בתל אביב הם לא עשו כלום. גם את הבחורה שידעה ששאול הוציא אלף שקל מהכספומט הם לא חקרו, טענו שהיא לא בריאה בנפשה. מאז שהחוקרת אמרה לי מילים קשות כבר לא בא לי להיות איתם בקשר".
האב זיהה את העיניים, והתקשר בדמעות
לאה אומרת שהתקופה הקשה שעברה, תחושת הדאגה וחוסר האונים גרמו לה בין היתר להתפרצות מחלת הפיברומיאלגיה. "השנה הראשונה הייתה לא פשוטה, הייתי בטראומה קשה והייתי מגיעה לניתוקים", היא מספרת. "אני זוכרת שמסרתי DNA והגעתי למצב שהלכתי ברחוב ולא ידעתי איפה אני, ואנשים עזרו לי להגיע לתחנה".
שאול אבטה במעבר דירה: "היום המאושר בחיי"
"כל המשפחה בטראומה", היא מוסיפה. "הנכדים שלי היו צריכים טיפולים רגשיים כי הם היו מחוברים לשאול מאוד. אני הכי מתגעגעת לשיחות הלילה שלנו. שאול היה מאוד חכם ומאוד ורגיש, ותמיד היה לי כיף לי לדבר איתו. בכל שנה ביום ההולדת שלו אנחנו נפגשים כל המשפחה, וכל אחד מספר מה הוא זוכר משאול, כדי להנציח. הרי אין פה אזכרה או קבר, ואין איפה להתרפק. זה כאב שממשיך איתך. בשמחות משפחתיות זה הכי קשה, בחתונה של הבן הקטן שלי לפני ארבעה שנים התחילה ממש הידרדרות במצב שלה. אני לא מסוגלת להצטלם עם הבנים שלי לבד כי הוא חסר לי בצורה מזעזעת".
לאה, שהצטרפה לעמותת "בלעדיהם – עמותה לסיוע ותמיכה במשפחות הנעדרים", מסרבת להאמין ששאול פגע בעצמו. "האינטואיציה שלי אומרת שהוא נלקח לעבודה מודיעינית כלשהי", היא נאחזת בתקווה. "בן אדם לא נעלם ככה מעצמו. הוא אחראי ומסור ובחיים לא היה מכאיב לי. תמיד היה מעדכן אם היה קורה משהו. בן אדם כזה לא היה פוגע בי".
"יש תקווה גדולה שהוא יחזור", היא מדגישה. "פעם הייתי מצליחה לדמיין שהוא חוזר, אבל אני כבר לא עושה את זה יותר. היה מקרה אחד שנסעתי באוטובוס ליפו, וכשעברנו ברחוב ביאליק ברמת גן רציתי לקפוץ מהחלון של האוטובוס כי הייתה לי פתאום תחושה שהוא שם. הסתכלתי ואמרתי 'איפה הוא, אני מרגישה שהוא פה'. בעלי פעם ראה הומלס בתל אביב ונתן לו כסף, ואז התקשר אליי ובכה שהיו לו את העיניים של שאול. יכול להיות אולי ששאול עשה ניתוח פלסטי והשתנה? יכול להיות הרבה דברים".
"שאול, אם אתה שומע אותי, אני רוצה להגיד לך שאנחנו נקבל אותך באהבה ושלא אכפת לי מה היה ואיפה היית", היא אומרת בכאב. "אני מבטיחה גם לא לשאול שאלות. תחזור, תהיה פה איתנו, ושנזכה לראות אותך. שהמשפחה תהיה שוב שלמה".
המשטרה סירבה להגיב לטענות ומסרה: "עם קבלת דיווח אודות היעדרו של שאול אבטה, נפתחה חקירה שהתנהלה באופן מקצועי ויסודי וברגישות המתבקשת תוך ביצוע פעולות איתור נרחבות לרבות גביית עדויות רבות, שימוש באמצעים טכנולוגיים, חיפושים ועוד. נדגיש כי תיקי נעדרים אינם נסגרים עד לאיתורם, נמשיך לפעול במישור המודיעיני והחקירתי לאתר מידע אודות הנעדר במטרה לאתרו".
