"ב-1948, הדודים שלי נשארו בחיפה, והיום בני הדודים שלי הם רופאים ומהנדסים", מספר לי פלסטיני שפגשתי במחנה הפליטים ירמוכ, בדמשק, במסגרת כתבה שהכנתי למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על השנה שחלפה מאז נפילתו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד. "בסופו של דבר, זה קפקאי, אבל אלה שמצאו את עצמם בישראל הצליחו טוב יותר מאלה שמצאו את עצמם בין הערבים". ירמוכ היה בירת התפוצות הפלסטינית, והוא לא קיים יותר - אסד הפציץ את הכל.
המזרח-התיכון מבלבל כרגע. בג'נין, פעילה שהייתה נוסעת לרמאללה לקנות יין כדי לשתות בסתר עם חברים, אמרה לי: "הכל כאן עומד במקום - מבחינה תרבותית, חברתית. אלמלא הכיבוש, כולנו היינו רוצים לגור בתל-אביב". בבגדד, מוזיקאי אמר לי: "אחרי השואה, היהודים התחילו מחדש, מאפס - ותראו את ישראל עכשיו. לרגע, אל תסתכלו על הכיבוש - תסתכלו על הכלכלה, הטכנולוגיה. כאן, לעומת זאת, יש רק מה שנבנה לפני מאות שנים. יש רק מה שירשנו: רק הרסנו". בביירות, הבאריסטה בבית הקפה האהוב עליי הוא מעריץ של נתניהו: "אני לא מתייחס לכיבוש - נתניהו הוא מקבל החלטות. יש לו אסטרטגיה, שאני לא מסכים איתה, אבל הוא הולך ישר קדימה. וכאן? כאן, אין אפילו ממשלה. כאן, אנחנו אפילו לא יודעים מי מחליט".
באירופה, אם רק תזכיר את טבח 7 באוקטובר, יאשימו אותך במעורבות ברצח עם. בחנויות הספרים יש הכל - כולם כתבו ספר על עזה - אבל אין את הספר "חטוף" של אלי שרעבי. אתה מנסה להבין את ישראל, והם אומרים לך שאין מה להבין: שכולם רוצחים. לעומת זאת, במזרח-התיכון זה ההיפך - מדברים בגלוי על ישראל, מדינה כמו כל מדינה אחרת. שקיימת ותמשיך להתקיים, ותספוג ביקורת אבל לא תימחק.
עכשיו יש מזרח-תיכון חדש. אתה יכול לבחור לפחד ולהפציץ אותו - או להיות אמיץ, ולדבר איתו
אולי זה לא כל כך מוזר. ב-7 באוקטובר איש לא ענה לקריאתו של חמאס. איש לא הצטרף למלחמה. אפילו לא חיזבאללה. אפילו לא איראן. לכל הערבים היה ברור מה שהיה ברור זה מכבר לסורים: שהם בסך הכל כלי משחק. שעבור אסד, הקדאפים, הסדאמים, ההתנגדות לישראל הייתה בסך הכל רטורית, תירוץ להטיל מצב חירום קבוע, להצדיק את הקריסה הכללית ולהיאחז בשלטון.
פרנצ'סקה בוריצילום: חיים צחעכשיו יש מזרח-תיכון חדש. אתה יכול לבחור לפחד ולהפציץ אותו - או להיות אמיץ, ולדבר איתו. אסד השאיר את הסורים בעוני מוחלט. אבל יום אחד, נלך בדמשק, כמו שהולכים בפריז, בלונדון, בוונציה, ונמצא את חנות העתיקות ליד המסגד האומיי, שם כל סוריה עדיין שלמה. היא גדושה בשטיחים, בדים, קרמיקה, כסף. הבעלים יודע הכל על ההיסטוריה של כל חפץ, של כל פינה בדמשק. להקשיב לו, על כוס תה, זה כמו להיות בסיפורי אלף לילה ולילה.
שמו סלים חמדאני. הוא יהודי.
