מלחמת חרבות ברזל גבתה את חייהם של 506 חללי צה"ל, 172 מהם בתמרון הקרקעי בעזה. מתוך כל מאות החללים, 20 הם חיילים בודדים, חלקם עלו ארצה במיוחד כדי לתרום למען המדינה מתוך ציונות אמיתית וחלקם חרדים מבית שהתגייסו אף על פי שמשפחותיהם התנגדו לכך. כולם נפלו בגבורה מתוך רצון להגן על המולדת.
בצה"ל הקימו את מרכז הבודדים בינואר 2020 עם פרוץ מגפת הקורונה והוא דואג לכל 7,000 החיילים הבודדים שמשרתים בצבא, לא כולל המילואימניקים. 55 אחוז מהחיילים הבודדים הינם בודדים מובהקים, כלומר הם יתומים או שהגיעו מחו"ל. שאר 45 האחוזים הם חסרי עורף משפחתי.
מתחילת הלחימה הוציאו במרכז הבודדים של צה"ל למעלה מ-3,000 שיחות יזומות לחיילים הבודדים, כך לפי רב-סרן לי זורע, מפקדת מרכז בודדים ביחידת מופ"ת. לדבריה, חלקם הגדול של הלוחמים הם בכלל מתנדבים, שכן הם לא מחויבים לגיוס.
"הקושי והאתגרים של המתנדבים הבודדים הם יותר גדולים. אותו לוחם יצטרך לחפש לעצמו בזמן ההתרעננות מקום ללון בו ולא תמיד יש מי שדואג לו, וזה הופך את המורכבות לגדולה יותר", היא אומרת. "יצרנו מעטפת מותאמת למשפחות של המאושפזים ושל החללים כי היו המון משפחות שנכנסו לשכול. הבנו שיש עומס מאוד גדול למערך הנפגעים. אנחנו מגיעים לבקר את המאושפזים ודואגים להם ולהורים שמגיעים לארץ".
לדברי רס"ן זורע, מתוך 20 חללים שמוגדרים בודדים, 13 מהם הינם בהגדרה של בודדים מובהקים. "צה"ל משקיע המון משאבים באוכלוסייה הזו גם בעת שגרה ובטח בזמן לחימה, ואנחנו פה כדי לעשות הכול כדי שהם יחוו שירות משמעותי בצורה המיטבית, וגם אחרי לכתם אנחנו נמצאים פה עבור המשפחות שלהם. כמובן שאנחנו מודים להם על השירות וההקרבה שלהם".
מי שעוד דואג לחיילים הבודדים היא עמותת "אח גדול למען חיילים בודדים", שעונה על הצורך בתמיכה, הכוונה וליווי צעירים בודדים המנסים להשתלב בחברה הישראלית. באמצעות מאות מתנדבים, כולם חיילים בודדים משוחררים, המלווים חיילים בודדים בחובה.
סמ"ר יונתן דין חיים
חיים ז"ל, לוחם בגדוד הנדסה 603, נהרג בתחילת החודש בקרבות בדרום הרצועה בעודו מגן על מדינת ישראל. הוא גילה את היהדות במהלך לימודיו לתואר ראשון בארצות הברית, שלאחריהם התגייר ועלה לישראל כשהיה בן 23. לאחר שעלה, התגורר ברמת גן, למד לתואר שני בניהול מצבי חירום ומשברים באוניברסיטת רייכמן והתעקש להתנדב לשירות צבאי. בן 25 היה בנופלו. בימים האחרונים גופתו הוטסה למשפחתו בארה"ב, שם נקבר לבקשתה.
עדה פורר, מתנדבת בעמותת "אח גדול למען חיילים בודדים", שליוותה את יונתן מתחילת השירות הצבאי, מספרת: "זאת הייתה הבחירה האישית שלו להגיע לישראל ולהתגייס לצבא. כשדיברנו על השאיפות שלו אחרי שישתחרר, תמיד בלט הרצון להתנדב ולסייע במקומות נוספים בעולם. למרות שלפעמים התמודד עם מצבים מורכבים, תמיד היה לו אורך רוח לשאול לשלום חבריו ולנסות לעזור".
סרן (במיל') יעקב נדלין
חייל בודד לשעבר, שעלה לבדו מקזחסטן בצעירותו. נדלין (36), לוחם בגדוד 7037 בחטיבת שומרון, נהרג במהלך פעילות מבצעית מירי כוחותינו סמוך לכפר אימתין שבחטיבה המרחבית שומרון בחודש אוקטובר. הוא היה מראשוני המתנדבים בעמותת "אח גדול למען חיילים בודדים" והיה שותף להקמת מועדון החיילים הבודדים בעיר חיפה, ואף לקח חלק בצוות הראשון שליווה חיילים בודדים ביחידת כפיר. בנוסף לפעילותו בעמותה, היה סטודנט חרוץ בטכניון ויזם טכנולוגי. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים.
דניאל אהרון, מנכ"ל "אח גדול למען חיילים בודדים", שהכיר את נדלין ז"ל אישית, מספר: "יעקב היה דמות מעוררת השראה ומודל לחיקוי לכל חייל שפגש אותו. הוא נתן כל מה שרק היה יכול עבור החיילים הבודדים ושימש גם כרכז מתנדבים בעמותה. בדרכו הנעימה והצנועה הוביל עשייה משמעותית עבור החיילים הבודדים".
סמ"ר בנימין לב
לב ז''ל, לוחם צנחנים בגדוד 202, בן למשפחה ישראלית-צרפתית, חזר לארץ לפני הגיוס ושירת כחייל בודד. הוא גר בקריית ארבע והתגייס בנובמבר 2021. בנימין שמר על אורח חיים חרדי ושירת כלוחם בפלוגת ח"ץ (חרדים צנחנים). מאחר שהתגייס אחרי גיל 21, הוא היה אמור לשרת שנתיים ולמעשה תאריך השחרור שלו נקבע ל-19 בדצמבר, לפני כשבועיים - הוא נפל בקרבות על קיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר. בן 23 היה בנופלו. ללב היה רקע נרחב במחשבים ובמסגרת פרויקט "חץ לעתיד" של עמותת חץ, שבה השתתף, הוא הקדיש את סדנת היציאה לאזרחות לחשיבה על העתיד במטרה לגבש את דרך ההתפתחות שלו בתחום המחשבים וההייטק בישראל.
יהודית לב, אימו של בנימין, סיפרה על בנה כי החליט להתגייס אף על פי שלא היה חייב. "אחרי שלמד בישיבה, בגיל 20 הוא החליט להתגייס ואנחנו היינו בצרפת. אנחנו חרדים, אבל זרמנו איתו. הוא היה בחור עם לב גדול, מאוד שקט, אבל תמיד מוכן לעזור ותמיד דואג לכולם. גם גופנית הוא היה חזק. התכתבנו בחול המועד סוכות, כמה ימים לפני שנהרג. המפקד שלו אמר שנכנסו מחבלים לשטח הארץ והוא ביקש כמה מתנדבים שיגיעו לעזור בדרום, הוא התנדב. רצו שהוא יגיע כי הוא היה צלף טוב - הם יצאו חמישה חיילים ובדרך הוא אמר להם, שעל עצמו הוא לא מפחד, רק על המשפחה שלו, שאם יקרה לו משהו, הם יהיו עצובים. הם לא ידעו בכלל לאן הם הולכים ולקראת מה, אבל נסעו לדרום. הם לחמו בכפר עזה ושם הוא קיבל כדור".
את הבשורה על נפילת בנה הם קיבלו רק כעבור יממה: "הוא נהרג בשבת בשמחת תורה ואצלנו זה יומיים, אז רק ביום ראשון בערב הודיעו לנו מהשגרירות. צעקתי 'לא לא, לא יכול להיות', אבל אז אמרתי 'ידעתי', כי הייתה לי תחושה. כל האחיות שלו התחילו לצרוח ולבכות, וכולם מהקהילה באו לחזק ולנחם אותנו".
קובי הולס, בוגר הפלוגה בעצמו, שליווה את בנימין מטעם עמותת "אח גדול למען חיילים בודדים", מספר: "בנימין ממש אהב לנגן ולשיר, תמיד חייך לכולם בחיוך שאומר הכול. תמיד עזר לכולם בלי לעשות הרבה רעש ועשה הכול כדי לשמור על הארץ שאותה כל כך אהב".
סמ"ר ולנטין גנסיה
לוחם בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. חייל בודד מצרפת שהתנדב להתגייס לצה"ל ולהגן על המולדת. גנסיה, בן 22 בנופלו, עלה מצרפת והתגורר בדירה עם עוד חיילים בודדים בהרצליה. הוא התגייס במאי 2022 ולאחר קורס במחווה אלון המשיך לטירונות ושירות קרבי כלוחם צנחנים. למרות היותו מתנדב חו"ל וזכאי לשירות מקוצר, הוא בחר להמשיך לשירות מלא. גנסיה היה חייל מוערך מאוד בפלוגה וגם בתחרות ריצה גדודית שנערכה לאחרונה - הגיע ראשון. ולנטין היה אמור להשתחרר בחודש נובמבר בשנה הבאה, וכבר החל לחשוב רבות על לימודים באקדמיה ועל הדרך שלו באזרחות.
"הוא היה בחור עם שאיפות מטורפות", מספר אבידן איינס, חייל בודד לשעבר שליווה את גנסיה ז"ל מטעם עמותת "אח גדול למען חיילים בודדים". "תמיד שאף למצוינות ולהגיע להישגים עוד יותר גדולים. הייתה לו מוטיבציה יוצאת דופן וזה לגמרי שכנע אותי ואת הסובבים שהוא הולך לטרוף את העולם".
סמ"ר בוריס דונבצקי
בוריס דונבצקי (21) מקריית ביאליק, לוחם שריון מגדוד 46 בעוצבת "עקבות הברזל" (401), נפל בקרב בצפון רצועת עזה. דונבצקי נפגע מפיצוץ מטען ומירי נ"ט במהלך היתקלות לפני כשבועיים. לפני שנפל, הספיק דונבצקי לאחל בסרטון חג שמח. "קוראים לי בוריס, עליתי לארץ לפני חמש שנים מרוסיה. כרגע אני לוחם בגדוד 46 של שריון. מאחל לכולם חנוכה שמח", אמר בסרטון האחרון שבו צולם. אריק בסקין, דודו של בוריס, כתב כי אחיינו עלה לבד מרוסיה ושאת שירותו בצבא עשה כחייל בודד.
הוא נולד בעיר סמרה שברוסיה ובגיל 16 עלה לישראל במסגרת נוער עולה לפני הורים, נעל"ה. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות בכפר הנוער אלוני יצחק והמשיך למכינת "זוהר". חלומו היה להתגייס לשריון ולהביא לידי ביטוי את הכישורים הטכניים שהתגלו בו כבר מגיל צעיר. הוא חלם להמשיך אחרי הצבא ללימודי הנדסה בטכניון. בוריס, בנם הבכור של מיכאל וילנה, אהב מוזיקה ולנגן על תופים, ושמר על קשר מיוחד על הסבים והסבתות שלו.
רס"ר (במיל') אליהו בנימין אלמקייס
אלמקייס, לוחם הנדסה בגדוד 8219 שבחטיבה 551, נפל בקרב במרכז רצועת עזה. הוא שירת כחייל בודד בשירותו הסדיר והיה בן 29 במותו. אליהו עלה ארצה בגיל 23 כדי להתגייס לשירות קרבי משמעותי והיה אמור להינשא לבחירת ליבו - אך החתונה נדחתה עקב שירות המילואים שלו ונקבעה ל-5 בנובמבר, מספר ימים לפני שנפל בקרב.
חברו הקרוב של אלמקייס, דוד דורפמן, סיפר: "בנימין עלה בגיל 23 מצרפת. הוא היה בחור עם לב זהב. תמיד מחייך, תמיד שמח, תמיד דואג לאחרים. זו אבידה קשה. הוא היה איתי בקורס נתיב, היינו יחד בפלוגה. הוא עלה לארץ במיוחד בשביל זה ורצה להתגייס לקרבי".
סמלת שנייה רוז לובין
לוחמת מג"ב. לובין (20) ז"ל עלתה לבדה לפני כשנתיים מאטלנטה. היא למדה באולפן-קיבוץ שדה אליהו של הסוכנות היהודית ובינואר 2022 התגייסה לצה"ל. מאז הספיקה לעבור לקיבוץ סעד, וב-7 באוקטובר חברה לכיתת הכוננות של הקיבוץ והגנה עליו ממחבלי חמאס, אך כחודש לאחר מכן נהרגה רוז בפיגוע דקירה במזרח ירושלים.
"היא התגוררה בקיבוץ כלוחמת בודדה, הצטרפה עם הנשק לכיתת הכוננות ושמרה בשער הכניסה כדי שהמחבלים לא יחדרו פנימה. המחבלים פסחו על קיבוץ סעד הרבה בזכות כיתת הכוננות ששמרה, והיא הייתה חלק מהצוות", סיפר רפ"ק דור ביטון, מפקד פלוגת לביא, שבה שירתה.
לובין הובאה למנוחות בהר הרצל. אביה דיוויד קרא קדיש וספד לה: "רוז דאגה לכולם ואהבה את החיים, היא הייתה משהו מיוחד. בגיל חמש היא ביקרה בישראל ואמרה שהיא רוצה להישאר פה, זה היה ברור לכולנו שיום אחד היא תחיה בישראל. מגיל קטן רוז ידעה שהחיבור שלה ליהדות ולארץ ישראל חשוב לה לא פחות מהמשפחה. היא לא סבלה אנטישמיות. רוז הייתה מוכשרת ואהבה לרקוד, היה לה קול שיכול לגרום לך לבכות, היא הייתה מאוד חזקה, תמיד דחפה את עצמה יותר ויותר והגיעה לשיאים מבחינה מנטלית".
רס"ל (במיל') עומר בלוה
בלוה ז"ל, מפקד כיתה בגדוד 9203 שבחטיבת אלכסנדרוני, נפל בקרב בגבול הצפון בעת שירות מילואים. עומר, שנהרג מירי נ"ט של ארגון חיזבאללה, שהה בכלל עם משפחתו בארה"ב כשהחלה מתקפת הפתע של חמאס. למרות שגדל מעבר לים, כשהגיע לגיל גיוס, הוא עלה על מטוס והתגייס לחטיבת גולני. "הוא היה מורעל על הצבא", שיתף דודו דורון בשיחה עם ynet. "גם הפעם, באחת השעות הקשות של המדינה, היה לו ברור שהוא חייב להיות עם חבריו לשירות - ושב לישראל. הוא היה בארה"ב ורצה ללכת למילואים, לחבר'ה". ביום ראשון הוא הגיע לארץ ובשלישי עלה לצפון, בשבת (21 באוקטובר) לפנות בוקר קיבלה המשפחה את ההודעה הקשה על נפילתו.
סמ"ר שלמה רשטניקוב
לוחם בגדוד 51, חטיבת גולני. רשטניקוב נפל בבוקר 7 באוקטובר בקרב מול מחבלי חמאס בעת שהגן על מוצב מו"פ דרום. הוא נולד עם השם דימיטרי. למד ברוסיה בבית ספר יהודי. שמע סיפורים על ישראל, למד עברית. כשהיה בן 13 הגיעו לבית הספר מארגון נעל"ה (נוער עולה לפני הורים). כשבא להורים, אביו אולג לא התלהב במיוחד. ובכל זאת, שנה אחר כך הוא כבר היה בישראל. מהר מאוד הבין שפה זה בית, ולתמיד. בהמשך אפילו שינה את שמו. הוא למד בכפר הנוער סיטרין ארבע שנים. שבוע לפני הגיוס קיבל תעודת זהות. ואז התגייס לגולני.
בישראל זכה למשפחה מאמצת - לאה ואבידן סעד, שגרים ביישוב אבני חפץ שבשומרון. בשבע השנים האחרונות הם היו משפחתו בארץ. בעוד חצי שנה היה אמור להשתחרר משירות סדיר ותיכנן להציע נישואים לחברתו ליזה.
רס"ל אמיר פישר
לוחם דובדבן, שנהרג ב-7 באוקטובר, היה בן 22 בנופלו. פישר היה חייל וחניך בגרעין צבר בקיבוץ ניר יצחק. הוא נולד בישראל ועד גיל 6 התגורר בנס ציונה, אז עזב את הארץ עם משפחתו. הוא גדל והתחנך בגאנה וחלם להיות כדורגלן מקצוען. ברדיפה אחר החלום הוא עבר כמה מדינות, ובגיל 18 החליט שהוא רוצה לתרום למדינה שכל כך אהב אף על פי שלא גדל בה. לכן החליט פישר לעלות לארץ לבדו ולהתגייס לצבא.
"אני עוד אסגור חשבון עם הכדורגל, לא סיימתי עם זה", מספרת ליאור, בת זוגו בארבע השנים האחרונות. אמיר עלה ארצה בפברואר 2020 ולאחר שעבר ימי סיירות וגיבושים, התגייס ליחידת שלדג. הוא החל מסלול מאתגר, ולאחר שנה וחודשיים הודח והגיע ליחידת דובדבן - שם מצא את המקום שלו. הוא קיבל את הכינוי "פיש" והכיר את החברים הכי טובים שלו, צוות 40. "הוא כל כך אהב את הצבא והעשייה, נתן הכול בשביל המדינה שלו ולחם בגבורה עד הרגע האחרון. ואם הייתה לו את האופציה, הוא כנראה היה עושה הכול בדיוק אותו דבר. נופל למען המדינה ולמען ביטחון האזרחים. הוא אהב מכל הלב והכי אמיתי, בלי משחקים. כל הרגשות שלו היו על השולחן, גם אם זה עצב או כעס, הכול גלוי. הוא יודע לבטא את עצמו במילים ומעשים, תמיד היה אומר כמה הוא אוהב. הוא היה בן אדם שכולו טוב, נתגעגע אליו מאוד".
סמל נתנאל יאנג
לוחם בגדוד 13 של גולני, חייל בודד מאנגליה. יאנג, בן 20 במותו, נהרג בקרבות ביישובי עוטף עזה באותה שבת קטלנית. אחת המפקדות של יאנג סיפרה כי הוא "היה אמור להגיע להרצות בפני חיילים חדשים בעוד כמה ימים על החשיבות בשירות צבאי קרבי. הוא חלם להגיע לעוקץ, היה אדם מדהים". לפני כשנתיים, בעקבות אהבתו הגדולה לישראל, הודיע נתנאל להוריו שהוא עוזב את בריטניה, וכמו אחותו גבי ושני אחיו, דניאל ואליוט, עולה ארצה כדי להתגייס לצה"ל. ההורים נותרו בלונדון עם האחות, מרים. בארץ הספיק נתנאל ליצור מוזיקה ולהיות די-ג'יי במסיבות, ובעיקר ליהנות מאהבתו הגדולה ביותר – ארבע האחייניות שלו, שתי הבנות של אחותו גבי ושתי הבנות של אחיו אליוט. "כל רגע שהוא לא היה בצבא, הוא הקדיש לאחייניות", סיפר אליוט.
את ההודעה המרה על נפילת בנם קיבלו הוריו של נתנאל כשהיו בביתם בלונדון. הם עלו על טיסה והגיעו להלוויה. את ימי השבעה עשו בירושלים, בביתו של בנם, אליוט. לדברי סמנתה רובינסון מהסוכנות היהודית, חברת ילדות של המשפחה, אלפי אנשים הגיעו לנחם אותם במהלך ימי השבעה והקיפו אותם באהבה. בתום השבעה על בנם, שונטל וניקי חזרו לבריטניה, אך הפעם כדי לארוז את חייהם ולשוב לישראל כעולים חדשים. "תמיד חשבנו לעלות לישראל, ולכן לפני כמה חודשים התחלנו תהליך של עלייה בסוכנות היהודית, אבל עדיין לא מימשנו את החלום לעלות", סיפרו. "נתנאל רצה מאוד שנעלה לישראל וחיכה לבואנו. לא הספקנו להתאחד איתו בישראל לפני שנפל בקרב, אבל עכשיו אנחנו מגשימים את צוואתו ועולים למדינה שהוא כל כך אהב והגן עליה בגופו".
סמ"ר בנימין טשגר טקה
טקה, לוחם בגדוד 13 בגולני נפל ב-7 באוקטובר, שלושה שבועות לפני שהיה אמור להשתחרר משירות סדיר בצה"ל. הוא כבר תכנן את מסיבת יום ההולדת לאימו ואת בר המצווה של אחיו. ביום שבת בשעה 7:00 בבוקר עוד דיבר בטלפון עם אחותו, חצי שעה לאחר מכן הודיע לחברתו שמחבלים חדרו לתוך הבסיס ושהם נמצאים במרחבים המוגנים.
"בנימין נולד באתיופיה ועלה לישראל בגיל חמישה חודשים", סיפרו בני דודיו טיגיסט וירגה טקה. "אחרי 14 שנים בראשון לציון המשפחה עברה לירושלים. הוא האח השני מבין שישה והוא למד בכפר הנוער 'נחלת יהודה'. בנימין אהב את האחווה בצבא, החום והמשפחתיות".
סמ"ר הלל שמואל סעדון
סעדון, בן 21, היה לוחם בסיירת נח"ל וגם הוא נפל ב-7 באוקטובר. סעדון ז"ל היה חייל בודד שהתארח בקיבוץ ברקאי. אימו המאמצת מהקיבוץ, איילת כץ, כתבה אודותיו: "הלל היה אדם צנוע ושקט ותמיד היה מוכן לעזור בכל משימה היה לו חיוך מקסים והיה ביישן ונכנס לי עמוק ללב. אני מתקשה להאמין שלא אראה אותו יותר וכבר מתגעגעת".
סמ"ר דוד רתנר
גדוד 13 של גולני ספג את המכה הקשה ביותר ב-7 באוקטובר כש-41 מלוחמיו נפלו בקרב - אחד מהם היה רתנר, תושב אשדוד, שהיה בן 20 במותו.
סמ"ר אביתר אוחיון
אוחיון היה נהג אמבולנס בגדוד 51 בחטיבת גולני, בן 22 בנופלו. אביתר היה יוצא החברה החרדית ונפל במהלך הקרבות ביישובי העוטף ביום שבת. הוא הובא למנוחות בהר הרצל והותיר אחריו הורים ושישה אחים ואחיות.
סמל אמיל סמוילוב
סמוילוב ז"ל היה מאבטח מתקנים במתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים) באוגדת עזה. הוא עלה מרוסיה כדי לשרת בצה"ל. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. סבתו היא תושבת קריית ים, אימו מתגוררת במוסקבה.
סמ"ר אביעד רבלין
רבלין, (23) בן למשפחה חרדית בת 14 נפשות מעתניאל, הגיע למסיבה ברעים עם עוד שלושה מאחיו: גדעון, יוחאי וינון. אביעד ואחיו גדעון נרצחו במסיבה ואילו יוחאי וינון ניצלו. הוא שירת בחטיבה הטכנולוגית ליבשה.
סמ"ר נועם אלימלך רוטנברג
רוטנברג ז”ל, 24, תושב באר שבע, היה מתכנת במפקדת פיקוד ההכשרות והאימונים. הוא נרצח במסיבה ברעים בשעה שהציל שתי נערות.
סמ"ר אברהם נריה כהן
כהן, בן 20, במקור מלוד, התגורר בשנה האחרונה בירושלים, היה חייל במפקדת אוגדת עזה ונרצח בעת שבילה במסיבת הטבע נובה. "הוא היה אמור להשתחרר בעוד 10 ימים", ספד לו ראש העיר לוד יאיר רביבו. "אסון רודף אסון, הלב בוכה, דומע ולא מעכל". הוא הותיר אחריו הורים וארבעה אחים.
סמל דוד מיטלמן
מיטלמן, לוחם בגדוד 51 של גולני, נפל ב-7 באוקטובר בכיסופים בקרבות מול מחבלי חמאס. הוא גדל כחרדי בעיר מודיעין עילית ובהמשך יצא בשאלה והתגייס לצה"ל. משפחתו התנגדה לגיוסו והוא הוכר כחייל בודד.
הוא התגורר בראש צורים אצל משפחה מאמצת, ונהרג דווקא בתקופה שבה החל להיווצר קשר מחודש בינו ובין בני משפחתו החרדית. לזכרו, בני המשפחה שאימצה אותו יצאו ביוזמה לחלק לחיילים דסקיות צבאיות עם הפסוק "שמע ישראל". לביא רוזיאביץ', אחיו המאמץ של מיטלמן, סיפר בריאיון ל-ynet Live: "דוד הגיע אלינו לפני שנה וחודשיים דרך עמותת 'עושי חיל' – עמותה שלוקחת חיילים שנפלטו ממסגרות חרדיות ועוזרת להם להתגייס עם כל התמיכה שצריך, ומצרפת להם משפחות מאמצות. היא נותנת להם דירה, חדר בבניין, מה שהם צריכים".
לדבריו, "המסע של דוד בצבא היה ארוך מאוד. הוא רצה נורא גולני מההתחלה, בבקו"ם, והוא נלחם. כל דבר שהוא היה צריך – הוא היה מתקשר אלינו. היו לו קצת בעיות עם המפקדים, הוא עשה שטויות, הוא לא אהב את המרות הזאת. הוא היה יוצא אלינו בחופשות – במיוחדת, ברגילה, תמיד היה אצלנו בבית".
