כשישראל יצאה למערכה השנייה מול איראן, היא הציבה מטרות גדולות: להסיר את איום הגרעין, את האיום הרקטי, ולהפיל את המשטר. או כמו שאוהבים לומר בסביבת ראש הממשלה: הניצחון המוחלט! הפעם עם הקובץ. את היומרה הזו, כולל כל הסופרלטיבים והדימויים המוגזמים – קיבלנו גם מול עזה (יתפרק מנשקו! לא יהיה עוד חמאס!) וגם בלבנון (פירוק חיזבאללה). אבל לדברי רהב יש תוקף. הזמן מגלה את איכותם במוקדם או במאוחר. ב"עם כלביא" זה לקח 12 ימים, והפעם כמעט שישה שבועות.
נתניהו: "ארה"ב לא הפתיעה אותנו, זו תחנה בדרך להשגת היעדים"
(צילום: לע"מ)
ובפועל? יש לישראל הישגים חשובים מאוד באיראן. ישראל עיכבה ברמה זו או אחרת את יצור הפצצה, הכלכלה וההנהגה האיראנית נפגעו אנושות ויכולת ההתחמשות נחלשה, הקשר של איראן עם טבעת החנק שיצרה סביב ישראל נחלשה אף היא. שיתוף הפעולה עם ארצות הברית אפשר לישראל להחליש את האוייבת הכי מרה שלה. מי שמבקשת את השמדתנו. גם בלבנון נעשות פעולות קריטיות להגנת הגבול הצפוני ויושביו. כל אלו מטרות ראויות וחשובות עד מאד. הן לא אידיאליות, הן אולי לא זוהרות, אפשר לשאול עליהם הרבה שאלות – אבל הן האמת. אבל לצערנו, בישראל האמת אינה אופציה.
מ-7.10 ובכל השנתיים וחצי האחרונות ממשלת ישראל מסמא את עיני הציבור בעקביות. בניסיון נואש לטשטש את גודל המחדל, ראש הממשלה מגביר בכל כוחו את ווליום האופוריה. כמו סם הרגעה הניתן להמונים בכמויות, הממשלה ושליחיה מעדיפים תמיד להמר על כל הקופה בפומפוזיות מאשר לומר אמת: זו מערכה קשה ומורכבת, היא לא תלויה רק בנו. נעשה כל שביכולתנו לגרוע מהיכולות של אויבנו ולהכות בהם מכה אנושה, אבל לצערנו אלו לא בעיות שניתן להבטיח את פתרונן.
הפער הזה, בין מילים גדולות למעשים קטנים, בולט עוד יותר בעורף. שם המצב חמור פי כמה. בזמן שאזרחי ישראל יצאו מגדרם למעלה מ-40 יום, נשמעו להנחיות, ניהלו שגרת חירום בצורה יוצאת דופן, איפה היו משרדי הממשלה?
אולי, אם ראש הממשלה היה אומר את הדברים הללו בראשית המערכה, או לפחות מחליף הצהרות מוקלטות במסיבות עיתונאים (טראמפ ענה לשאלות מידי שבוע) – אולי היינו חמוצים פחות. אבל הפופוליזם הוא מפלט קל מידי עבור מי שהתמכרו אליו. הערב, בהצהרתו, הוא נראה פחות זוהר, ומבטיח את המערכות שבדרך.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקסהפער הזה, בין מילים גדולות למעשים קטנים, בולט עוד יותר בעורף. שם המצב חמור פי כמה. בזמן שאזרחי ישראל יצאו מגדרם למעלה מ-40 יום, נשמעו להנחיות, ניהלו שגרת חירום בצורה יוצאת דופן, איפה היו משרדי הממשלה? ילדים הולכים הערב לישון בלי לדעת בוודאות אם הם מגיעים מחר לכיתה או לגן. הכאוס חוגג. במשרד החינוך לא עסקו בנושא בשבת, וברשויות המקומיות התחננו לתשובות. כאילו רגע סיום המלחמה הוא הפתעה גמורה שלא ניתן להיערך אליו עם תוכנית מגירה. מערכת החינוך שוב מתגלה, בפעם האלף, בערוותה.
בין סבב לסבב, ראוי שגם אנחנו ניקח את ההבטחות הזוהרות בערבון מוגבל. עד הניצחון המוחלט הבא.
