הפגישה החשאית לכאורה בין ראש השב"כ דוד זיני לבין מוחמד דחלאן באבו-דאבי אינה רק עוד ידיעה מדינית מסקרנת. היא בעיקר משקפת את המשך החיפוש הישראלי אחר "האיש שיציל את עזה". אותה דמות פלסטינית שתצליח להיות גם מקובלת במערב, גם מחוברת לעולם הערבי וגם חזקה מספיק כדי להתמודד מול חמאס. אלא שהשאלה האמיתית איננה רק האם דחלאן מתאים לתפקיד, אלא מדוע ישראל ממשיכה לחפש פתרונות דווקא אצל דור ההנהגה הישן של הרשות הפלסטינית, במקום לבחון צמיחה של דור חדש עם תפיסות אחרות.
מוחמד דחלאן הוא ללא ספק אחת הדמויות הפלסטיניות המעניינות והמורכבות ביותר בזירה האזורית. בן מחנה הפליטים חאן-יונס שהפך לאחד האנשים החזקים ברצועת עזה בשנות ה־90, ראש הביטחון המסכל ויד ימינו של יאסר ערפאת ברצועה. לאורך השנים הוא בנה לעצמו קשרים עמוקים בעולם הערבי, בעיקר באיחוד האמירויות, שם הפך לדמות מקורבת למוקדי כוח, יועץ בעל השפעה ואיש הנהנה ממעמד יוקרתי במיוחד.
בניגוד לחלקים קיצוניים יותר בזירה הפלסטינית, דחלאן נתפס במשך השנים בעיני גורמים בישראל ובמערב כאדם פרגמטי יחסית. הוא אינו קורא להשמדת ישראל, מדבר בשפה מתונה יותר ומבין היטב גם את החשיבה הישראלית. בעיני לא מעט ישראלים, במיוחד במערכת הביטחונית ובתקשורת, הוא נראה כאופציה אפשרית להסדר עתידי או לפחות ככתובת שאפשר לדבר איתה.
אבל כאן בדיוק עולה הספק הגדול.
דחלאן אולי נשמע מתון יותר, אך הוא עדיין חלק בלתי נפרד מהדור הישן של פת"ח והרשות הפלסטינית, דור שישראל עצמה איבדה בו אמון כבר מזמן. זה דור שהרחוב הפלסטיני רואה בו לעיתים מנותק, מושחת וחסר רלוונטיות. גם אם דחלאן שונה בסגנון, בקשרים ובכריזמה, הוא עדיין מחזיק באותם עקרונות יסוד של ההנהגה הפלסטינית המסורתית: תמיכה במדינה פלסטינית בגבולות 67', ירושלים המזרחית כבירה וזכות השיבה.
האם בכלל יש לו רצון אמיתי לחזור ולהנהיג?
דחלאן חי כבר שנים באבו-דאבי, מוקף במעמד, קשרים, השפעה אזורית ושפע כלכלי. הוא נהנה מקרבה לנסיכים, אנשי עסקים ומוקדי כוח בעולם הערבי, ומעמדו הנוכחי מעניק לו עוצמה ונוחות שלא קיימות בזירה הפלסטינית הכאוטית והמסוכנת. קשה להתעלם מהאפשרות שפחות מעניין אותו כיום להיכנס מחדש לבוץ הפוליטי של עזה או הרשות הפלסטינית, על כל הסיכונים, היריבויות והכאוס הכרוכים בכך.
לכן, עצם העובדה ששמו ממשיך לעלות שוב ושוב כאופציה ל"יום שאחרי" בעזה מלמדת בעיקר על היעדר חשיבה חדשה. ישראל עדיין מחפשת פתרונות אצל אותם אנשים, מאותם מנגנונים, מאותה תפיסה ישנה של "איש חזק" שינהל את הפלסטינים מלמעלה.
אלא שהמציאות השתנתה. הדור הצעיר הפלסטיני כבר אינו בהכרח מחובר להנהגת פת"ח הישנה, וגם בעולם הערבי נוצרו דינמיקות אחרות לגמרי. אם ישראל באמת רוצה לחשוב על עתיד אחר באזור, ייתכן שהיא צריכה להתחיל לשאול לא רק מי יכול לשלוט בעזה: אלא איזה דור חדש בכלל יכול לצמוח כאן בעתיד.
