נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מציג את המתקפה על ונצואלה כמלחמה בסמים. נרקו-שיפס, קרטלים, טרור חוצה גבולות. זו העילה. זה הסיפור שנוח למכור לציבור האמריקני ולמערכת המשפטית. אבל מי שעוצר כאן טועה. הסמים הם רק המפתח לדלת. מאחוריה מתנהל מאבק גדול הרבה יותר על אנרגיה, טכנולוגיה ושליטה עולמית.
הפיצוצים שנשמעו הלילה בקראקס לא היו אירוע נקודתי. הם היו שלב אחרון בתהליך. טראמפ כבר לא מאיים. הוא מבצע. פגיעות במתקני צבא, בנמלי תעופה ובמערכות חשמל לא נועדו להרתיע כנופיות אלא לשתק משטר. וכעת, עם הודעת הנשיא טראמפ על לכידתו של ניקולס מדורו ואשתו והטסתם אל מחוץ לוונצואלה, ברור שהמהלך הגיע לנקודת הכרעה.
הדינמיקה בין טראמפ למדורו ממחישה היטב את השיטה. בתחילת הדרך מדורו זלזל. הוא יצא לרחובות, צעד עם תומכיו, שידר ביטחון והציג את עצמו כבלתי מפוחד. ככל שהלחץ האמריקני גבר והכוחות הצבאיים התקרבו, הטון השתנה. מדורו עבר להרגעה וניסה לפנות לטראמפ דרך מחוות תרבותיות, אפילו דרך שירי שלום של ג'ון לנון עם גיטרה. בשלב מאוחר יותר הוא כבר הציע גישה למשאבי הנפט של ונצואלה, בתקווה לקנות לעצמו זמן. זה לא עבד.
מבחינת טראמפ, זה לא סיפור שנגמר במחווה או בהסכם ביניים. הוא לא מחפש מיקוח אלא ניתוק. ניתוק של ונצואלה מצירי ההברחה ובעיקר מציר האנרגיה הסיני.
החצר האחורית
כדי להבין מדוע ונצואלה הפכה לזירה בוערת צריך לחזור לעיקרון אמריקני ישן. דוקטרינת מונרו. אמריקה הלטינית היא החצר האחורית של וושינגטון. מעצמות חיצוניות אינן בונות כאן אחיזה אסטרטגית. הדוקטרינה הזו לא נעלמה. היא פשוט הוזנחה. טראמפ מחזיר אותה בגרסה מעודכנת, פחות הצהרות ויותר כוח.
ונצואלה אינה עוד מדינה כושלת. היא צומת אנרגטי. בעשור האחרון כ-90 אחוז מהנפט שלה זרם לסין, לא כשוק חופשי אלא כהחזר חוב. זה העניק לבייג'ינג אספקת אנרגיה זולה, יציבה ומוגנת מסיכונים גיאופוליטיים. מבחינת טראמפ זו חציית קו אדום. מעצמה מתחרה שמתבססת אנרגטית בלב חצי הכדור המערבי.
כאן נמצא המהלך האמיתי. המתקפות האוויריות, המצור הימי, ההכרזה על ונצואלה כארגון טרור והפגיעה במכליות נפט לא נועדו להפיל משטר ביום אחד. הן נועדו לעצור ייצור, לשתק יצוא ולייבש את הצינור שמחבר בין קראקס לבייג'ינג. לכידת מדורו אינה סטייה מהאסטרטגיה הזו אלא ההוכחה שהיא פועלת.
מתקפות האוויריות, המצור הימי, ההכרזה על ונצואלה כארגון טרור והפגיעה במכליות נפט לא נועדו להפיל משטר ביום אחד. הן נועדו לעצור ייצור, לשתק יצוא ולייבש את הצינור שמחבר בין קראקס לבייג׳ינג. לכידת מדורו אינה סטייה מהאסטרטגיה הזו אלא ההוכחה שהיא פועלת
לכידתו של מדורו אינה מסר לוונצואלה בלבד אלא אזהרה אזורית וגלובלית.
בטהראן מבינים היטב את המשמעות. רק לאחרונה הזהיר טראמפ במפורש את המשטר האיראני כי ירי חי במפגינים אינו עניין פנימי, וכי המשך הדיכוי ייענה בפעולה. במשך שנים נבנתה סביבו פרספציה של נשיא שמאיים אך אינו מממש. ונצואלה מפרקת את האשליה הזו. כאשר איום אינו נענה, הוא אינו נעלם אלא מתממש. אם אני מקבל החלטות בטהראן היום, רמת הלחץ עולה דרמטית.
גם בבייג׳ינג האזעקות נשמעות. ונצואלה לא הייתה רק בעלת ברית אידאולוגית אלא בלוק אנרגיה קריטי. נפט זול, קבוע ומוגן מלחצים בינלאומיים. לכידת מדורו ושיתוק היצוא אינם רק מכה למשטר בקראקס אלא אובדן נכס אסטרטגי לסין. שרשרת אספקה שנבנתה לאורך שנים נקטעת בבת אחת.
וגם חיזבאללה מבין את הרמז. ונצואלה שימשה בסיס קדמי להפצת סמים, הלבנת הון והברחת אמצעי לחימה. קריסת המשטר שם אינה רק הפסד כלכלי אלא אובדן תשתית מבצעית. עוד חוליה שנעקרת מהרשת הגלובלית.
אבל טראמפ לא עובד רק דרך מדינות. הוא עובד דרך אנשים
האסטרטגיה שלו באמריקה הלטינית בנויה על רשת של מנהיגים מקומיים שהוא מזהה כשותפים טבעיים. נאמנויות אישיות, סגנון שלטוני דומה והתנגשות חזיתית עם אליטות ליברליות ומוסדות בינלאומיים. זו אינה קואליציה פורמלית אלא רשת.
כך בארגנטינה, האיום המרומז כי התמיכה האמריקנית תיעלם אם הציבור לא יתייצב מאחורי מפלגתו של הנשיא חאבייר מיילי תרם לניצחון מפתיע בבחירות לפרלמנט. בהונדורס נבחר לאחרונה נסרי "טיטו" אספורה, מועמד שמרן בקו פרו-אמריקני ברור. בבוליביה רודריגו פאס צפוי להוביל קו פרו־מערבי ולנתק את המדינה מהמסלול הסיני.
ברזיל היא הזירה הרגישה ביותר. טראמפ רואה בלואיז אינסיו לולה דה סילבה, ידיד ותיק של בייג׳ינג, כמי שמנהל רדיפה פוליטית מתמשכת נגד ז׳איר בולסונרו, אחד מבני בריתו הקרובים ביותר של טראמפ. בעיני טראמפ זה אינו מאבק פנימי אלא ניסיון לפרק חוליה מרכזית ברשת האישית שהוא בונה ביבשת.
ד"ר קובי ברדה צילום: טל גבעוניואל כל אלה מצטרף נאיב בוקלה מאל סלבדור, אולי בן הברית האידאולוגי המובהק ביותר. נשיא שמנהל מלחמה חסרת פשרות בפשיעה ומוכן לעשות את מה שמערב ליברלי מסרב לעשות. עבור טראמפ, בוקלה הוא הוכחה שמנהיג חזק יכול לייצר סדר ולהפוך לשותף אסטרטגי.
אנרגיה אינה רק דלק. היא הבסיס ל-AI, לשבבים, למחשוב ענן ולעליונות טכנולוגית. מי ששולט בזרימת האנרגיה שולט בקצב החדשנות. מי ששולט בקצב הזה שולט בעשורים הבאים. סין בנתה את עצמה סביב שרשראות אספקה יציבות. ונצואלה הייתה אחת מהן. טראמפ פירק את החוליה הזו.
לכן ונצואלה אינה סטייה מהמדיניות האמריקנית אלא חזרה אליה. לא מלחמה בסמים אלא שימוש בסמים כעילה. לא מבצע מקומי אלא מהלך עומק שמחבר בין אנרגיה, שלטון ובריתות אישיות במאבק הגלובלי מול סין. המערב, לפחות בשלב הזה, מנצח. ובגדול.
ד"ר קובי ברדה הוא חוקר היסטוריה פוליטית אמריקנית וגיאואסטרטגיה, בית הספר הרב תחומי, HIT חולון
