שר החינוך יואב קיש מבקש להרחיב את איסור השימוש בטלפונים ניידים במערכת החינוך. על פניו, קל להבין את הרצון: המסכים פוגעים בקשב, מצמצמים מפגש חברתי, מעודדים הסחות דעת ולעיתים גם מחריפים אלימות, חרמות ופגיעה בפרטיות.
דווקא משום שהבעיה היא בעיה אמיתית, הפתרון של איסור גורף הוא פתרון חינוכי חלש.
מערכת החינוך לא אמורה לחנך ילדים לעולם סטרילי, נטול פיתויים, נטול מסכים ונטול הפרעות. היא אמורה להכין אותם לעולם שבו הם חיים היום ולעולם שבו הם יחיו כמבוגרים. תפקידה לחנך את התלמידים גם לשוק העבודה העתידי שבו הם אמורים להשתלב, ולמציאות החיים שבה יפעלו כבוגרים. והמציאות הזו, ברור לכולנו, כוללת טלפונים ניידים.
הטלפון נמצא בכיס של הורים, מורים, עובדים, מנהלים, חיילים, סטודנטים ובעלי עסקים. זה כבר מזמן לא צעצוע. זו תשתית חיים. יתר על כן, תלמידים רואים גם את הוריהם ואת אחיהם בבית משתמשים בטלפונים בזמנם החופשי ועל פי בחירתם. לכן השאלה אינה האם הטלפון קיים. הוא קיים. השאלה היא האם מערכת החינוך תלמד שימוש מושכל, מאוזן ואחראי, או תעדיף להכריז עליו כאויב ולהרחיק אותו מהשער.
במובן הזה, איסור גורף נראה יותר כמו פאניקה מוסרית מאשר מדיניות חינוכית. בכל דור יש טכנולוגיה חדשה שמעוררת חרדה: הטלוויזיה, משחקי המחשב, האינטרנט, הרשתות החברתיות, ועכשיו הסמארטפון. תמיד עולה אותה טענה: הדבר החדש הורס את הילדים. תמיד מוצע פתרון פשוט: להרחיק, לחסום, לאסור. אבל חינוך טוב לא נבהל מן המציאות. הוא מתמודד איתה.
בכל דור יש טכנולוגיה חדשה שמעוררת חרדה: הטלוויזיה, משחקי המחשב, האינטרנט, הרשתות החברתיות, ועכשיו הסמארטפון. תמיד עולה אותה טענה: הדבר החדש הורס את הילדים. תמיד מוצע פתרון פשוט: להרחיק, לחסום, לאסור
הבעיה אינה עצם קיומו של הטלפון. הבעיה היא שימוש מופרז, לא מבוקר ולא מודע. יש הבדל בין תלמיד שגולל בלי סוף בזמן שיעור, לבין תלמיד שלומד להשתמש בטלפון ככלי ללמידה, צילום, תחקיר, ניהול זמן, תקשורת וצריכת מידע ביקורתית. יש הבדל בין התמכרות לבין אוריינות. וכאן בדיוק אמורה להיכנס מערכת החינוך.
אולי, רק אולי, נחנך תלמידים לעשות את מה שהמורה מנחה. לפעמים הטלפון בתיק. לפעמים הוא ביד לצורך משימה לימודית. לפעמים הוא מותר רק בהפסקה. לפעמים הוא בכלל לא חלק מהשיעור. זה נשמע כמעט מהפכני, אבל קוראים לזה חינוך: התאמת הכלי למטרה, הקשבה לסמכות, הבנת הקשר, שליטה עצמית ואחריות.
בבית הספר כמו בבית
כמו שבבית, בארוחה משפחתית, הטלפון נכנס לכיס. לא משום שהטלפון רע, אלא משום שהסיטואציה דורשת נוכחות, קשב וכבוד. כך גם בבית הספר. חלק מהלמידה הוא להבין מקום, מרחב והקשר. יש זמן לדבר, יש זמן ללמוד, יש זמן להיות עם חברים, ויש זמן להניח את המסך בצד. זהו בדיוק חינוך לדחיית סיפוקים, למתינות ולהתאמת ההתנהגות לסיטואציה.
במקום איסור גורף, צריך ללמד גבולות. מתי הטלפון מסייע ומתי הוא מפריע. מתי שיח ברשת הופך לאלימות. מהו זמן מסך סביר. איך מזהים מידע כוזב. איך שומרים על פרטיות. איך מבינים את הפער בין קשר וירטואלי לבין מפגש אנושי. איך משתמשים בטכנולוגיה מבלי שהיא תשתמש בנו.
מעבר לכך, יש גם שאלת אכיפה. יו"ר ארגון המורים, רן ארז, כבר הצביע על הבעיה: מי בדיוק יאכוף את ההנחיה? המורים? המנהלים? ומה קורה כאשר תלמיד מסרב למסור את הטלפון? אילו כלים אמיתיים יש למורה מול תלמיד שמתעקש? כלל שאינו ניתן לאכיפה עקבית אינו מחזק סמכות. הוא מחליש אותה.
יוסי שפרבר צילום רונן קרוקצריך גם לזכור: בבתי הספר היסודיים כבר קיימים במקומות רבים כללים של אי שימוש בטלפונים. אולי במקום הכרזה דרמטית, נכון לתת לתרבות הזו לצמוח בהדרגה עם התלמידים לחטיבה ולתיכון, תוך הרחבת אחריות אישית, לא רק הרחבת איסורים. החינוך הנכון אינו חינוך להיעדר פיתוי. הוא חינוך למתינות. הוא מלמד שיש הבדל בין שימוש להתמכרות, בין זמינות לשיעבוד, בין כלי לבין תחליף לחיים.
חינוך תמיד פועל במרחב שבו קיימים פיתויים. תפקידו אינו להעלים אותם, אלא ללמד את התלמידים להבחין בין עיקר לטפל, לדחות סיפוקים, לעמוד על שלהם ולא ללכת אחרי העדר, ללמוד מתינות, קשב לאחר ושליטה עצמית. לכן במקום לאסור את המציאות, מערכת החינוך צריכה לעשות את מה שהיא אמורה לעשות: לחנך אליה.
הכותב הוא איש חינוך, יזם חינוכי ומומחה לרשתות חברתיות וחינוך
