"כמעט לא עובר יום שבו ארדואן לא קורא להכחדת מדינת ישראל. אנחנו מתייחסים ברצינות רבה למילים האלה, כי אם למדנו דבר אחד בהיסטוריה של עמנו - כשמישהו אומר שהוא מתכוון להכחיד אותך, תתייחס אליו ברצינות. אנחנו מתייחסים לדברים ברצינות, ואנחנו גם נפנה את תשומת ליבם של ידידנו האמריקנים לאמירות הללו. אנחנו לא מתעלמים".
את המילים הללו אמר היום ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך ישיבת הממשלה שבה הצביעו השרים בעד הכרה ברצח העם הארמני, ברקע הדיווחים שארה"ב שוקלת למכור לטורקי מטוסי F-35 ומנועי סילון מתקדמים. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה הוא מודה כי הרטוריקה החריפה של ארדואן, שמוביל מדינה שחברה בנאט"ו, גם מדאיגה את ישראל. וזהו, אולי, גם הרקע להכרה בשואת העם הארמני, שהייתה טאבו במסדרונות משרד החוץ בירושלים במשך עשרות שנים.
הצהרת סער על ההכרה הישראלית ברצח העם הארמני
עד כה, ממשלות מימין ומשמאל, שרים ודיפלומטים, ידעו היטב את העובדות ההיסטוריות, אך העדיפו לבלוע את הרוק המוסרי ולשתוק. הנוסחה הייתה פשוטה, כמעט צינית: הזיכרון ההיסטורי נסוג מפני האינטרס האסטרטגי, והרצון שלא לקומם את ענקית נאט"ו המוסלמית באנקרה גבר על הכול. אלא שמוקדם יותר, בהחלטת ממשלה היסטורית שהתקבלה פה אחד, המשוואה הזו קרסה באופן סופי. ישראל הרשמית הכירה ברצח העם הארמני.
מדובר אומנם בתיקון עוול היסטורי של מדינת העם היהודי, אך מי שמביט על לוח השחמט המזרח-תיכוני מבין מיד: זוהי אינה רק החלטה מצפונית. זהו מהלך אסטרטגי מחושב, המגדיר מחדש את כללי המשחק מול נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן.
הטאבו שנשבר: למה דווקא עכשיו?
המומחה לטורקיה, ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, אמר כי ישראל לא נמנעה מהכרה משום שהטילה ספק בעובדות ההיסטוריות, אלא בגלל שיקולים אסטרטגיים ושותפות עם אנקרה. "כשטורקיה בחרה להקריב את יחסיה עם ישראל לטובת התקרבות לחמאס והשאיפה להנהיג את העולם המוסלמי, היא למעשה הסירה את כל המעצורים שהיו קיימים אצל מקבלי ההחלטות בישראל. היא הביאה את זה על עצמה", הוסיף.
שר החוץ גדעון סער הסביר את התזמון: "אני חושב שהגיעה השעה שישראל, כמדינה יהודית, תבצע פורמליזציה של העמדה הזאת ותנעל את זה. בשעה זאת, השאלה 'למה זה לא קרה עד היום?' פחות חשובה בעיניי. זה לעולם לא מאוחר מדי לעשות את הדבר הנכון. חשוב שאנחנו נעשה זאת היום כדי שלא נמשיך להישאל במקומות שונים מדוע אנחנו נמנעים מכך. זוהי חובה מוסרית והיסטורית, ובעיניי אין טעם חזק להימנע מכך".
סער יכול להמשיך ולהדגיש מעל כל במה כי "אין מדובר בפעולת תגמול", אלא בחובה מוסרית טהורה. הוא צודק בכך שלעולם לא מאוחר לעשות את הדבר הנכון - אך בפוליטיקה הבינלאומית, העיתוי הוא חזות הכול.
בשנה האחרונה, טורקיה תחת ארדואן חצתה את כל הקווים האדומים מבחינתה של ירושלים. היא קטעה קשרים כלכליים, השעתה טיסות, פיזרה איומים, העניקה רוח גבית פומבית לחמאס והובילה מסע צלב דיפלומטי שנועד לצבוע את מדינת ישראל בצבעים של "רצח עם". במציאות כזו, השיקול המרכזי שעיכב את ההכרה במשך דורות - החשש לפגוע ביחסים עם אנקרה - פשוט התאדה. טורקיה עצמה שרפה את הגשרים.
הצהרת נתניהו: "הנה, עשיתי את זה"
(צילום: PBD PODCAST)
כפי שמסבירים מומחים לזירה הטורקית, ארדואן הסיר במו ידיו את המעצורים של מקבלי ההחלטות בירושלים. כשהוא בחר להקריב את יחסיו עם ישראל לטובת חיבוק חם לחמאס ושאיפה להנהיג את העולם המוסלמי, הוא איבד את זכות הווטו הלא-כתובה שהייתה לו על המצפון הישראלי.
בקרב מקבלי ההחלטות בישראל הצטברה תחושה שהגיעה העת להפוך את הדיבור הלא-רשמי למדיניות רשמית. בשנה האחרונה הביע ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו, בריאיון לפודקאסט אמריקני, הכרה אישית ברצח העם הארמני כשנשאל על כך במישרין. גם ישראל כ"ץ, בעת שכיהן כשר החוץ, השתמש בעבר בביטוי "שואה בארמנים".
במקביל נוצרה גם דינמיקה אזורית רחבה יותר: בארה"ב ניכרת בשנים האחרונות התקרבות לארמניה והתרחקות מסוימת מהתלות בטורקיה וברוסיה. ביקורו של סגן הנשיא ג'יי די ואנס באנדרטה לזכר קורבנות רצח העם הארמני - גם אם הפוסט שפרסם בנושא הוסר בהמשך - סימן את הרגישות הגוברת בוושינגטון לסוגיה הארמנית. כך שהמהלך הישראלי אינו מתרחש בוואקום, אלא משתלב בתנועה אזורית ובינלאומית רחבה יותר.
עד כה 32 מדינות הכירו ברצח העם הארמני, ובהן: ארה"ב (בכמה החלטות של בית הנבחרים והסנאט מ-1920 עד 2019, וגם בהצהרת הנשיא הקודם ג'ו ביידן ב-2021), איטליה, ארגנטינה, ברזיל, גרמניה, צרפת, פולין, צ'כיה, קנדה, רוסיה, יוון, קפריסין, הוותיקן, וגם: לבנון וסוריה. רובן עשו זאת בהחלטות של בתי המחוקקים. מיעוטן - בחקיקה (ארגנטינה, אורוגוואי, צרפת).
רצח העם הארמני החל ב-24 באפריל 1915 עם מעצרם, גירושם וחיסולם של מאות אנשי רוח, מנהיגים ומשכילים ארמנים בקונסטנטינופול. לאחר חיסול הנהגת הקהילה פנה הממשל העותמאני לחיסול שיטתי של האוכלוסייה: גברים גויסו לעבודות כפיה ונרצחו; נשים, ילדים וזקנים גורשו מבתיהם ונשלחו לצעדות מוות ארוכות לעבר המדבר הסורי, שבמהלכן נחשפו לרצח המוני, אונס, הרעבה וצמא מכוונים, שהובילו למותם של כ-1.5 מיליון בני אדם ולהרס מורשת תרבותית והיסטורית בת אלפי שנים באזור אנטוליה.
למרות התיעוד ההיסטורי הנרחב והחד-משמעי נותר רצח העם הארמני עד היום מושא למסע הכחשה ומזעור ממוסד, ובכלל זה שכתוב מניפולטיבי של ספרי ההיסטוריה, בעיקר מצד ממשלת טורקיה. רווחת הדעה בקרב מלומדים היא שטורקיה ביצעה פשעים המגיעים לכדי רצח עם בצורה שיטתית, ומתוך מטרה להשמיד את העם הארמני.
ההסתדרות הציונית קיבלה החלטה לפני כעשור להכיר ברצח העם הארמני. היו כוונות בעבר לקבל החלטות גם של מליאת הכנסת (למשל בתקופתו של יולי אדלשטיין בתור יו"ר), אבל הן לא הגיעו לכלל מימוש. עם זאת, בקיץ 2016 הכריזה ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת בראשות ח"כ יעקב מרגי שהיא מכירה ברצח העם הארמני, וקראה לממשלה ולכנסת להצטרף אליה ולהכיר בה. זה לא קרה אז.
מבחינה משפטית, החלטת הממשלה היא הצהרה דקרלרטיבית ולא חוק מחייב (לכך יידרש מהלך משלים בכנסת). אך מבחינה דיפלומטית, מדובר במעבר מובהק ממגננה למתקפה. ישראל אומרת לארדואן בלי מילים: מי שמטיף לנו מוסר ומאשים אותנו בפשעים בינלאומיים אינו יכול לצפות לחסינות דיפלומטית מפני העבר האפל של מדינתו שלו.
כיצד תגיב טורקיה?
תרחישי הייחוס בישראל מדברים על זעם רטורי: גינויים חריפים וטענות כי מדובר ב"מהלך פוליטי ציני"; האשמות שלפיהן ישראל משתמשת בארמנים כדי להסיט את המבט מהמלחמה ברצועת עזה; החרפת קמפיין הדה-לגיטימציה הבינלאומי נגד ישראל והצגתה כמדינה שמבצעת רצח עם.
עם זאת, ספק אם נראה נתק מוחלט ביחסים. לארדואן יש עדיין אינטרסים מובהקים לשמור על דריסת רגל והשפעה במזרח ירושלים, בהר הבית ובצירי הסיוע ההומניטרי לעזה - נכסים שהוא לא ימהר להשליך לפח רק בשביל מחאה סמלית.
אם מול טורקיה המשחק ברור, הרי שבחזיתות האחרות נדרש מהלך עדין של הליכה בין הטיפות: קו התפר הרגיש ביותר של ההחלטה נוגע לאזרבייג'ן ; בעלת הברית האסטרטגית, הביטחונית והאנרגטית של ישראל, שחולקת עם טורקיה קשרים הדוקים ומנהלת סכסוך דמים היסטורי עם ארמניה. לא לחינם מיהר סער להרים טלפון למקבילו בבאקו עוד לפני ישיבת הממשלה כדי לרכך את המכה ולצמצם נזקים. בירושלים הבהירו לבאקו: האינטרסים העמוקים בינינו חזקים מכל תפנית היסטורית.
מנגד, באופן אירוני, דווקא בארמניה - מי שאמורה לברך על המהלך - התגובות נותרו צוננות למדי. בירוואן לא שוכחים לישראל את אספקת הנשק המתקדם לאזרבייג'ן, ומבינים שההכרה הנוכחית נולדה, במידה רבה, מהמשבר הישראלי-טורקי ולא מאהבת ארמניה.
ישנם קולות במערכת המדינית המסתייגים מהמהלך ומזהירים כי הוא עלול להצטייר כפעולה פוליטית מבוהלת שתשחק לידי טורקיה. "זה מהלך ציני ומחושב שנועד לחזק את מעמדו של גדעון סער כדמות דיפלומטית משמעותית לקראת הפריימריז בליכוד ובבחירות. זה לא במקרה ששלף את זה עכשיו, ולא לפני חצי שנה ושנה", אמר גורם ישראלי שמעורה ביחסי ישראל-טורקיה.
הגורם הוסיף: "זה שהראת לטורקים שאתה לא מפחד מהם זה בסדר, אבל זה אקדח עם כדור אחד. אז הכרת בשואה הארמנית, אז ביג דיל. אין לזה שום משמעות פרקטית, והטורקים עכשיו כבר אין להם את הפחד שישראל תכיר בשואה הארמנית - כי הכירה. בסופו של דבר מי שהפסיד זו ישראל, שוויתרה על שוט מאוד משמעותי בעיקר מצידה".
"יש פה גם היבטים שזה פוגע בייחודיות של שואת העם היהודי", סיכם הגורם. "זה ייתן לנו הרגשת עוצמה לדקה וחצי. אחר כך נאכל אותה כי הטורקים מבשלים לנו בינתיים מהלכים מול סוריה, ירדן והסעודים של העברת הנפט והעברת סחורות - ואנחנו לא נראה מזה כלום. זה נראה כנקמה קטנה מול מדינה שמוטב היה לשמור איתה על ערוצים פתוחים. שום דבר טוב לא יצא לנו מזה".
התיעודים והאזכורים לרצח העם הארמני ברובע בעיר העתיקה
למרות זאת, ישראל הוכיחה היום כי היא אינה חוששת עוד מ"בעל הבית" באנקרה. במזרח התיכון החדש, מי שמבקש לנהל קמפיין השמצה נגד ישראל צריך לקחת בחשבון שהמחיר על כך ייגבה ישירות במטבע המדיני הרגיש ביותר שלו. עידן הווטו הטורקי הסתיים.
הקהילה הארמנית בירושלים מרוצה
בינתיים, החלטת הממשלה להכיר בשואת העם הארמני התקבלה בהתרגשות רבה בקרב בני הקהילה הארמנית בירושלים. במתחם שבו מתגורר בדיג גירגוסיין ברובע הארמני בעיר העתיקה מתנוססים דגלי ארמניה, ועל הקירות מוצגים תיעודים ואזכורים לרצח העם שביצעה האימפריה העותמאנית בארמנים בין השנים 1915 ל-1917, לצד מפה המתארת את מוקדי הפשעים.
בדיג גירגוסיין
(צילום: אלכס גמבורג)
"אני באופן אישי מאוד שמח שהממשלה הישראלית הכירה ברצח העם, בשואה הארמנית", אמר גירגוסיין. "ברור לי שזו החלטה פוליטית ב-100%. אני חושב שהממשלה וראש הממשלה הולכים לסגור חשבונות עם הממשלה הטורקית ועם ארדואן בעצמו".
לדבריו, לצד השיקולים המדיניים, להכרה יש משמעות עמוקה עבור העם הארמני. "יש הרגשה של צדק, צדק היסטורי. כל מדינה שמכירה ברצח עמנו, זה נותן לנו עוד תקווה שההיסטוריה לא נשכחת. אנחנו הולכים בכיוון הנכון. אנחנו מקווים שבסוף כל העולם יכיר בכך. הרגשנו ככה גם אחרי ההכרה של ארה"ב, שכולם יכירו, אבל זה לא קרה. אנחנו מקווים שזה עוד צעד טוב. זה הזמן של ישראל להכיר ברצח העם", הוסיף.
גירגוסיין, דור שלישי לשורד השואה הארמנית, סיפר כי סבו ניצל והצליח להישאר בחיים: "אני שמח שבסוף ישראל הכירה ברצח העם, בשואה הארמנית. אני מקווה שיום יבוא ויהיו יחסים טובים בין ישראל לארמניה. אני מקווה שיהיו עסקים וקונסוליות. אנחנו שני עמים חכמים".
לבסוף ביקש לשלום מסר לעתיד היחסים בין המדינות: "אני חושב שזה זמן גם אולי להפסיק לייצא נשק לאזרבייג'ן, אולי לפתוח קונסוליה ארמנית בישראל. אנחנו יודעים שארדואן הוא דיקטטור. אני יודע שזה יהיה קשה אחרי ההחלטה הזאת".
