שר התרבות מיקי זוהר עושה הרבה רעש לאחרונה בנוגע לענייני קולנוע, אמנות, ופרסים. והנה בא עדכון נוסף ברצף ההצהרות וההודעות לעיתונות של השר בתגובה להכרזת האקדמיה האמריקנית לקולנוע על המועמדים לאוסקר, וביניהם שני יוצרים ישראלים: מאיר לוינסון בלונט בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, והילה מדליה בקטגוריית הדוקו הקצר הטוב ביותר. מדובר בהישג חסר תקדים לקולנוע המקומי שמקבל הערכה בתחרות היוקרתית ביותר בתחום, ועוד עשוי להביא הביתה פסלון מוזהב היסטורי לעיני העולם כולם. אבל זוהר לא מתרשם. "מועמדות לפסטיבלים ופרסים בעולם לא יכולה להוות קריטריון לקבלת תקציב מהמדינה אלא מדד ההצלחה וסרטים שהציבור הישראלי אוהב", קבע זוהר, שזיהה הזדמנות נוספת לקדם את הרפורמה שלו לתמיכה ממשלתית כתגמול על הצלחה קופתית בישראל, והתנערות מיצירות ביקורתיות שמקבלות תהודה בפסטיבלים בינלאומיים וטקסי פרסים.
לפני שצוללים לכשל המהותי בגישת זוהר בנוגע לענף הקולנוע, כדאי להזכיר שהוא גם מכהן כשר הספורט, שאמון על תקצוב וטיפוח אתלטים ישראלים. לא סתם בשביל הכיף, אלא כדי לייצג את ישראל בתחרויות השונות מסביב לעולם, ובהן האולימפיאדה - המקבילה הספורטיבית לאוסקר. לפי ההגיון של זוהר יש לשלול תקציב למתעמל ארטיום דולוגופיאט, גולש הרוח תום ראובני ומדליסטים אולימפיים אחרים שהביאו תהילת עולם לעיני התבל כולה, אבל לא ממש מושכים המוני מעריצים לאליפות ישראל בהתעמלות, באתלטיקה או בג'ודו. כולנו צופים בטלוויזיה כשהם מתמודדים מול הגויים ומביאים גאווה לאומית, אבל בין לבין, נותרים אדישים. גם הפוליטיקאים, כל עוד אין הישגים בינלאומיים להתפלש בהם.
כמועמדת לאוסקר, הילה מדליה נאבקת על זהב משלה מול ארבעת המועמדים האחרים, וכך גם לוינסון בלונט. שניהם מעניקים חשיפה, תשומת לב וגם תדמית למדינה ולתעשיית הקולנוע שלה. זוהר מתלונן שהם ואחרים מציגים לעולם תמונה מעוותת בנוגע לישראל, מטיחים ביקורת לא הגונה ומכפישים את הנהגתה. מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה, כשהשרים מתאמצים מאוד להלבין אותה עבור הקהל הביתי. מבחינתו, הסרטים "הבוגדניים" הללו לא אמורים לקבל תמיכה מהמדינה אותה הם משמיצים לדבריו בניכר, והוא מבטיח להפסיק את מימונם באמצעות קרנות הקולנוע ונחוש להתערב בתכנים ולמנוע אישור תסריטים שלא מיישרים קו עם האינטרס הציבורי, או כפי שהוא משתקף מדף המסרים הממשלתי.
אותם דברים נאמרים בימים אלה בקרמלין על "מר אף אחד נגד פוטין" שצולם בחשאי על ידי מורה בעיירה נידחת ברוסיה בצל המלחמה באוקראינה, וגם בטהרן לא מרוצים מ"לחתוך דרך סלע" המלווה אישה שנבחרת לעמוד בראש כפר באיראן, ומותקפת על ידי הממסד הפטריאכלי. שני הסרטים "המשמיצים" הללו מועמדים לאוסקר התיעודי השנה. כמו לוינסון בלונט ומדליה, יוצריהם לא נעזרו במימון ממשלתי, וכך גם ג'פאר פנאהי שמועמד לאוסקר הבינלאומי עם הדרמה זוכת דקל הזהב "זו הייתה רק תאונה" שמוסיפה למיגרנה המתגברת של האייתולה חמינאי. יש בעולם מי שתופסים את ישראל כחלק ממועדון הדיקטטורות ששולטות בתעשיית הקולנוע שלהן.
אנחנו לא שם עדיין
העובדה שיש עדיין סרטים מתוצרת כחול-לבן שמביאים התבוננות ביקורתית פנימה, ולעתים אף מביעים חמלה לפלסטינים רחמנא ליצלן, הן ההוכחה שאנחנו לא שם עדיין. פעילי BDS נלחמים בסרטים הללו וקובעים שמדובר במצג שווא, חלק מהמתעמולה הממשלתית הערמומית שמנסה להציג עצמה כדמוקרטית וליברלית. מילא זה שזוהר לא צופה בסרטים, הוא גם עיוור לתמונה הגדולה. אם יש אינטרס ציבורי כלשהו להשקיע כספי מסים בהפקות קולנוע מקומיות הוא ההיבט ההסברתי בזירה הבינלאומית, בה ישראל מדממת. להוכיח לעולם שלא רק שיש קולנוע נועז וביקורתי בארץ, הממשלה אף מטפחת אותו ומאפשרת לו להתקיים ולשגשג. אולי באמת מדובר במצג שווא?
במצב העניינים הנוכחי, תחת איומי זוהר להפסקת התקציבים, היוצרים החתרנים פונים למקורות חלופיים למימון סרטיהם בארץ ובעיקר בחו"ל. כך הופקו למעשה שני המועמדים לאוסקר, שגייסו כספים בכוחות עצמם. לזוהר אין יותר מדי מה לעשות בעניין, אבל ניסיון ההשתלטות העוינת של השר על התכנים דוחפת יותר ויותר קולנוענים למצוא פתרונות אלטרנטיביים שכאלה - כפי שנהוג בתעשיית הקולנוע העצמאית בארה"ב. מנקודת המבט הזו, ההצעה להפסיק לתקצב הפקות קולנוע על חשבון הציבור דווקא הגיונית מבחינת היוצרים, כמו האזרחים.
מה שלחלוטין לא הגיוני זה להפנות את כספי המסים שלכם להפקות מסחריות שנועדו למשוך אתכם לבתי הקולנוע כלקוחות. פעם אחת תשלמו במזומן בקופות, ופעם השניה דרך מס הכנסה
מה שלחלוטין לא הגיוני זה להפנות את כספי המסים שלכם להפקות מסחריות שנועדו למשוך אתכם לבתי הקולנוע כלקוחות. פעם אחת תשלמו במזומן בקופות, ופעם השניה דרך מס הכנסה. אם הרפורמה מתעלמת במוצהר לערכים תרבותיים ואינה מגינה על היוצרים ועצמאותם, אז בשביל מה היא נדרשת בעצם חוץ מלתגמל אנשי העסקים, חלקם מקורבים, שעובדים בתחום לטובת גריפת רווחים. "שולי סאן" למשל הניב למפיקיו מיליוני שקלים, אז מדוע ראוי לתגמל אותם על הכנסותיהם, ועוד להעניק להם פרסים כספיים? זו לא תרומה לחברה הישראלית, ולא סיוע לנזקקים. משה אדרי שעומד מאחורי הלהיט אינו כזה. תארו לעצמכם שזוהר ישלח את הכספים שלכם לבעלי מכבי תל אביב מיטש גולדהאר, מכבי חיפה יעקב שחר וקבוצות אחרות בליגת העל בכדורגל על שחקניהם הזרים, לפי מפתח גודל מחנה האוהדים, במקום לאתלטים שנלחמים על מקומם באולימפיאדה.
אם מפיק כזה או אחר מחליט לצאת להרפתקה עם סרט כזה או אחר, זה תלוי רק בו. לטובה ולרעה. אין שום הצדקה להפניית משאבי ממשלה לתמוך במי שעושה בוחטות מהקהל הישראלי, ולבטח אותו על הפסדים אפשריים, כשמראש הסרטים הללו לעולם לא יזכו לחשיפה בינלאומית. אפשר וראוי לדבר על הפסקת תמיכת המדינה בסרטים מקומיים. כך עושים באמריקה, שם רואים בתעשיית הקולנוע ביזנס. לכן גם אין שם משרד תרבות. למה שמפיקים ומפיצים לא יפנו לסיוע ממשרד הכלכלה, כמו רונן המוסכניק או אולגה התופרת. מי יודע? אולי כך אפשר לסגור איתם קומבינה שתאלץ אותם להוריד את מחירי הכרטיסים עבורכם.
במהותה, הרפורמה של זוהר לא נועדה לתמוך ביוצרים, או בצופים, אלא באנשי עסקים היקרים, ויקרים מאוד, ללבו ולכסו. הוא מצהיר שהמדינה לא צריכה להשקיע בסרטים, אבל מתעקש לשמור את כוחו וכבודו וגם את הכסף. שלכם. הוא פשוט רוצה להזרים אותו לבעלי ההון במקום ליוצרים. אין לו עניין בהפצת הסיפור הישראלי בניכר, כפי שעושים למשל בצרפת שנאבקים על המורשת התרבותית שלה מול האימפריה ההוליוודית. הקומי-שר שלנו מעדיף לעשות זאת כמו במוסקבה וטהרן. הממשלה תיתן כסף, וגם תחליט על התכנים. לא לצורך הסברה מעבר לים, אלא כדי להזין אתכם הישראלים בלחם ושעשועים. ותעמולה.
אמיר בוגןמשרד התרבות של פוטין למשל תומך בהפקות סרטי מלחמה הירואיים ודרמות ספורט שמרוממים את המוראל בעם, אבל ויתר מראש על יחסי הציבור הגרועים של רוסיה (שלא מיוצגת באוסקר או בפסטיבלים), על המורשת המפוארת של הקולנוע המקומי וגם על היוצרים. הבולטים שבהם - אנדריי זביאגינצב, קיריל סרברניקוב, וקנטמיר בלגוב לדוגמה - נמלטו מערבה כמתנגדי משטר ואומצו על ידי המדינות המארחות שלהם. זה גם מה שצפוי אצלנו אם הרפורמה של זוהר תתמש לתפארת התרבות הישראלית. הפוליטית. כמו ברוסיה ואיראן, לא כמו בהוליווד. כי אם שוק חופשי, אז יאללה, שיהיה שוק חופשי. אבל היי, מה הטעם בשוק חופשי אם אי אפשר לשלוט בו?
