ביממה האחרונה הרשת גועשת בעקבות חוזר מנכ"ל שגיבש משרד החינוך לפיו כניסת הורים לביה"ס תעשה רק בתיאום מראש ובליווי איש צוות, התקשורת עם המורים תתבצע באמצעות מיילים ולא בווטסאפ, ותלונות על אנשי צוות ייבדקו קודם כל בביה"ס, ורק אם לא יטופלו אז יוכלו ההורים לפנות לפיקוח. ההצהרה הזאת יצרה באז מטורף ברשת כאשר חלק מהגולשים מצדיקים את הרעיון החדש בעוד אחרים מביעים זעזוע עמוק, ומבטאים תחושות כעס על הניסיון לשדר להורים שיתרחקו מבית הספר בכלל, ומהמורים בפרט.
המהלך הזה, יש לציין, לא הגיע כך סתם, ביום בהיר אחד. זה זמן רב שכל הנושא של יחסי הורים ומורים הופך לבעייתי יותר ויותר. בשטח, התחושה היא שהאדמה רועדת וגועשת וכולנו קרובים לפיצוץ, בעיקר כי המשולש הידוע הורים-מורים-תלמידים, לא באמת עובד כפי שצריך.
קחו למשל את השבועות האחרונים, בעוד רובנו עסוקים בענייני איראן, יותר ויותר בתי ספר משביתים את הלימודים כמחאה על רצף אירועי אלימות הכולל תקיפות פיזיות שמופנות נגד מורים ע"י הורים או תלמידים, ומתפרש על פני ערים שונות, ביניהן: קריית גת, קריית מוצקין, יבנה ועוד. מדובר באירועי אלימות בהם הורים או תלמידים מפעילים אלימות פיזית כנגד מורים.
למשל, מקרה שאירע לא מזמן שבו מורה מיבנה פונתה מביה"ס מחוסרת הכרה אחרי שתלמיד זרק עליה כיסא או מקרה אחר שבו אב הגיע לשטח ביה״ס, בקריית מוצקין, והפעיל אלימות כנגד מורה, ועוד. אם נרצה לדייק, הרי שנתוני הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך שפורסמו ביוני 2025 מצביעים על מגמה מדאיגה: 46% מהמורים מרגישים עומס כבד, 7% מהמורים דיווחו כי אינם חשים מוגנים בבית הספר, ו-5% חשים מאוימים מהורי התלמידים.
נכון, זו לא הפעם הראשונה שהמשולש הזה סוער. אבל התחושה היא כי השנה הכל הקצין: ההורים עצמם מותשים לאחר שנים של קורונה, מלחמה, איום בטחוני שלא נגמר וזמן בלתי מוגבל בו הילדים היו בבית כמעט ללא הפסקה. ישנם הורים שמתלוננים על כך שהתלמידים כמעט אינם לומדים, גם עכשיו, היות שיש מורים שנמצאים במילואים או חסרים, ושיעורים מתבטלים על ימין ועל שמאל.
תוסיפו לזה טענות של הורים שעסוקים במלחמות מקומיות מול מורים שמתפטרים או מנהל זה או אחר שעושה בבית הספר כבשלו, למשל, מאפשר למורה להתעמלות ללמד מדעים (ללא שום הכשרה מתאימה יש לציין) רק בגלל שאין כרגע מספיק כוח אדם במערכת. ההורים המודאגים מגלים כי חרף דאגתם הרבה לעתיד ילדיהם, הרי שאין באפשרותם לשנות דבר. תחושתם היא שהכל מתנהל על גבם של הילדים, ותחושת ההתמרמרות שלהם רק הולכת וגדלה.
מלחמות המורים
המורים גם הם עסוקים במלחמות: מורים רבים מביעים את דאגתם הן לגבי שכרם הזעום והן לגבי המחסור החמור הקיים במערכת במורים, וטוענים, בצדק, כי אם זהו ראי החינוך כיום אז מה יהיה עתיד החינוך בכלל, ומה יהיה עתיד המורים בפרט.
תוסיפו לכל העומס גם תלמידים חצופים שמצלמים סרטונים של המורה באמצע השיעור, מעלים אותם לרשת, ועושים למורה שיימינג של ממש או מסמסים למורה באמצע הלילה: “ערה? מה מביאים למחר?”, ולא מבינים בכלל מה הבעיה
מול כל אלו הם גם נאלצים להתמודד עם הורים זועמים שאיבדו את הגבולות כבר מזמן, חלקם נוקטים באלימות של ממש, ומנסים להתערב בכל מה שרק אפשר. הורים שמתקשרים למורה בכל שעה אפשרית, שולחים ווטסאפים תוקפניים, וכועסים כשהיא לא זמינה. תוסיפו לכך תלמידים חצופים שמצלמים סרטונים של המורה באמצע השיעור, מעלים אותם לרשת, ועושים למורה שיימינג של ממש או מסמסים למורה באמצע הלילה: “ערה? מה מביאים למחר?”, ולא מבינים בכלל מה הבעיה.
ואם נתייחס לתלמידים עצמם הרי שאלו נמצאים בתווך, בין ההורים למורים, כשהם חשופים יום-יום למאבקים המתקיימים, לדעות המנוגדות שלא תמיד נאמרו בטונים נעימים או תוך שמירה על שיח מכבד. וגם אם נדמה לנו שהראש של הילדים שלנו נמצא אך ורק במסכים - הרי שהם שומעים הכל, מבינים ומפנימים. הם שומעים היטב את תלונות ההורים על בית הספר, על המורים ועל המערכת כולה. לאחר מכן הם מגיעים לכיתה ועומדים מול המורה שדורשת (ובצדק) שיתייחסו אליה בהערכה, וכך גם למקצועות הלימוד ולבית הספר. והאמת היא שהם די מבולבלים. הם נקרעים בין הצד המתנגח של ההורים לצד המתנגח של המורים, ותוך כדי עולות בהם עצמם השאלות: עד כמה כל מה שהם לומדים היום באמת רלוונטי לעתידם?
וכל זה מעלה את שאלת מיליון הדולר - מה קורה לנו פה? תחשבו על החוויות שלכם מהתקופה הזאת של לימודים ביה"ס, בחטיבה או בתיכון, כשאנחנו היינו ילדים. אני לא זוכרת שהייתי מודעת למאבקים כאלו בין ההורים למורים או שהיו בכלל מאבקים. בזמנו המורה היה נחשב כסמכות וכמי שהינו בעל הידע. היה ברור שיש לו תפקיד משמעותי, ושהוא זה שמעביר לתלמידים את הידע הזה כדי שילמדו ויצליחו בחיים. היום עם גוגל, בינה מלאכותית ורשתות חברתיות הידע נמצא אצל הילדים ביד, ולחלק גדול מהם כלל לא ברור למה הם צריכים לשבת כ"כ הרבה שעות, וללמוד מקצועות שלא מעניינים אותם, כשהם יכולים להרוויח סכומי עתק , לתפיסתם, בלי ללמוד, אם יהיו להם מספיק עוקבים בטיקטוק.
כעס והתמרמרות
וככה בדיוק, כשכל צד במשולש הזה דואג לאינטרסים ולצרכים שלו, הקרע בין המורים להורים הולך ומחמיר, ותחושות הכעס והתמרמרות של כל הצדדים נמצאים בתאוצה מתמדת, כאשר את המחיר משלמים, בסופו של דבר, התלמידים עצמם.
הגיע הזמן שמישהו במשרד החינוך או בממשלה יבין שצריך לא רק לשנות את מצב המורים, ושכרם אלא גם לפתח וליישם תכנית של שיח והידברות בין שני הצדדים. תכנית שבה ההורים והמורים יוכלו לדבר אלו עם אלו, וגם להקשיב, לחשוב יחד מחוץ לקופסה, ולשתף פעולה כדי שהמשולש הזה מורה-הורה- תלמיד יוכל לעבוד כמו שצריך. בסופו של דבר המונח "למען עתיד ילדינו" הוא לא סתם מטבע לשון שמתגלגל על הלשון (בעיקר לפני בחירות) אלא נובע מכך שכולנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו. ואולי אם נלמד לשתף פעולה ולעבוד יחד, כולנו נצא מורווחים.
נירית צוקצילום: אור קופליסולכן, אין ספק שהפתרון האמיתי הוא לא בהגבלת שעות הווטסאפ או בחסימת הקשר בין ההורה למורה אלא בדיוק ההיפך, ביצירת הידברות אמיתית. רק כך נצליח לבודד את הילדים שלנו מכל המלחמות האלו ולאפשר להם את מה שהם הכי צריכים: השקט לשבת וללמוד, והידיעה שגם ההורה וגם המורה מאמינים בהם שיצליחו. אז לפני שאנחנו מכריזים על חוזר מנכ"ל זה או אחר, חוסמים הודעות ווטסאפ או מדברים על בגרויות, מיצ"ב או מבחנים, בוא ננסה לבנות בסיס נכון להידברות, ועכשיו זה בדיוק הזמן המתאים לכך.
הכותבת היא מומחית למחקר תרבות הילד והנוער, דוקטורנטית בתuכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ בבר אילן, ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס" להורים
