מצבים קיצוניים דורשים טאקטיקות מו"מ מגוונות ויצירתיות. אחת הטקטיקות האמיצות נקראת "עיגון קיצוני" (Extreme Anchoring) זוהי טקטיקה ששמורה לאמיצים בלבד, שמוכנים להסתכל בלבן של העיניים של הצד השני ולשלם את המחיר הכי גבוה. במצב כזה או שהצד השני נבהל ובורח מהשולחן או שנוצר עוגן פסיכולוגי אל מול המחיר הגבוה וממנו מתחילים את הדיון. זה מה שעשה גדי איזנקוט כשאמר "נדע להקים ממשלה גם עם 58 מנדטים" כאשר הוא מתכוון לשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות.
האמירה עוררה סערה, אבל במצב הפוליטי הנוכחי, כאשר אין ניצחון מובהק לאף אחד מהגושים, איזנקוט הרמטכ"ל ניצח את איזנקוט הפוליטיקאי והלך על כל הקופה. יש מעט מדי רגעים שבהם שחקן מפסיק לדבר על אחריות, אחדות וממלכתיות ומתחיל לייצר עובדות תודעתיות ופוליטיות. רגע שבו לא מבקשים הסכמה, אלא יוצרים מציאות שמאלצת אחרים להסתדר סביבה. איזנקוט הגיע לרגע הזה.
מדובר באיש קר רוח ולכן זה לא היה רגע של התפרקות, אלא של קבלת כללי המשחק האמיתיים. איזנקוט הבין, באיחור מחושב, לא בבהלה, את מה שנתניהו מבין שנים: בפוליטיקה, מי שמכבד טאבו יותר מהתוצאה, מוותר מראש על הניצחון. מי שמתעקש על איפוק, מגלה בסוף שמישהו אחר סופר את הקולות - ומנהל את השולחן.
מעבר מ"שחקן לגיטימי" ל"ציר כוח"
עד עכשיו, איזנקוט מילא תפקיד קלאסי של שחקן מייצב: דמות שמייצרת אמון, מורידה חרדות, מאפשרת חיבורים. זה שלב חשוב, אבל זה שלב טרום-המאבק.
כעת נראה שהוא עובר לשלב הבא: לא מתווך בין מחנות אלא מי שמגדיר מחדש את מרכז הכובד. בעולם המו"מ זה נקרא: שינוי מסגרת (Reframing). לא עוד ויכוח על "מי עם מי" אלא קביעה שקטה של עובדה: מי שרוצה שלטון צריך לעבור דרכו.
איזנקוט לא מתווך בין מחנות אלא מי שמגדיר מחדש את מרכז הכובד. בעולם המו"מ זה נקרא: שינוי מסגרת (Reframing). לא עוד ויכוח על "מי עם מי" אלא קביעה שקטה של עובדה: מי שרוצה שלטון צריך לעבור דרכו
ולכן, לפני "החיבורים הגדולים", איזנקוט עושה מהלך עמוק יותר: הוא משנה את תודעת השחקנים סביבו. לא בנט, לא לפיד, לא גנץ ואפילו לא המפלגות הערביות יכולים להרשות לעצמם לעקוף אותו. המהלך הוא לא רק מהלך תודעה מול ראשי המפלגות במחנה אלא מהלך מול הציבור הישראלי שאומר: אני הולך לנצח ואני לא מפחד להשתמש בכל הכלים, כולל כאלה שעשה בהם שימוש בנימין נתניהו, כדי להביא ממשלה חדשה לישראל.
איזנקוט לא נאיבי. הוא רואה את המספרים, כמו כולם. הוא יודע ש-61 מנדטים ציוניים הם היעד המוצהר, הלגיטימי, הנוח. אבל כאן נכנסת החשיבה הקרה של מו"מ קשוח: מי שנצמד רק לאופציה אחת - נחלש. החידוד שאיזנקוט מכניס הוא לא קואליציוני, אלא תודעתי: הגוש שלו מסוגל לנצח גם ב-58 - עצם האמירה הזו משנה את שדה הכוח.
זו אינה הצהרה מוסרית, אלא איתות אסטרטגי ליריבים: אין לכם וטו. לשותפים: אין לכם מונופול על הלגיטימציה. ולציבור: יש כאן מישהו שמוכן לשלם מחירים כדי להחליף שלטון. זה בדיוק מה שנתניהו עשה שנים: לא חיכה ל-100% לגיטימציה אלא יצר עובדות ואז אילץ את כולם להסתגל.
שבירת הטאבו כהפעלת לחץ
כאשר איזנקוט אומר בקול רם את מה שאחרים לוחשים, שיתוף פעולה עם כל גורם שמאפשר החלפת שלטון, הוא לא “שובר מוסכמות”, הוא מפעיל לחץ מו"מ מבוקר.
בעולמות ההשפעה, זה נקרא: הרחבת מרחב האפשרויות כדי לצמצם את כוח הווטו של הצד השני. ברגע שאין טאבו אין איום אפקטיבי. ברגע שאין פחד מ"מה יגידו" הבייס מפסיק להיות בן ערובה.
דורון הדרוזו הנקודה שבה איזנקוט נבדל מ"המרכז הרך": הוא לא מבקש רשות מהמצביעים שלו הוא מוביל אותם. לא ממתין להסכמה, אלא בונה לגיטימציה תוך כדי תנועה. הוא לא מציע אלטרנטיבה מנומסת לנתניהו ,הוא מציע אלטרנטיבה שמבינה איך נתניהו עובד: מפצל יריבים, עושה שימוש ציני בשותפים והפעלת לחץ תמידי - גם על אנשי שלומו.
ההבדל אינו באמצעים, אלא בסגנון: איזנקוט לא צורח, לא מאיים, לא מתלהם. הוא פועל על פי עקרון צבאי קלאסי: שקט תודעתי, ריכוז מאמץ, והכרעה נקודתית. הציבור הישראלי התרגל לשני סגנונות פוליטיים: ביבי משסע ומן הצד השני מרכז מתנצל.
איזנקוט אינו אף אחד מהם. הוא קר, שיטתי, ומדויק. ובפוליטיקה הישראלית של 2025, עצם קיומו של שחקן שמבין מו"מ, כוח ותודעה ומוכן להשתמש בהם בלי להתנצל זו כבר לא פרשנות באולפן. זו הצהרת כוונות.
אל"מ מיל' דורון הדר, לשעבר מפקד היחידה לניהול משברים ומשא ומתן, מומחה למשא ומתן
