מי מפחד מערבים?
הימין דווקא לא מפחד. הרי נתניהו חיזר אחרי מנסור עבאס. ייתכן שכדי להקים קואליציה הוא היה מוכן לשלם אתנן כלשהו גם לאיימן עודה ולאחמד טיבי. אבל המרכז, כולל המרכז-שמאל, ובוודאי המרכז-ימין, חושש מהצל של עצמו. ערבים בקואליציה? איזה פחד. גדי איזנקוט רמז משהו, שאולי, רק אולי, יהיה צורך בתמיכה מבחוץ. ואמות הסיפים של מפלגות המרכז הגיבו בחיל ורעדה. לא יקום ולא יהיה.
הפחד הזה מטריד. הרי חוק יסוד הכנסת מבהיר שמי שמתנגד לקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית – לא יכול להתמודד לכנסת. המפלגות הערביות וחברי הכנסת הערבים עברו את מבחן ועדת הבחירות, וכאשר היה ערעור לבית המשפט העליון – הן עברו גם שם את המבחן. כלומר, יש להן תעודת הכשר. נכון שכל או רוב אותם חברי כנסת מתפקעים מצחוק כאשר אומרים להם שהם מכירים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבל אם ההצגה הזאת טובה כדי שהם יכהנו בכנסת - ברור מדוע דווקא חברי הכנסת מהמרכז צריכים להיות בפאניקה. הרי דווקא הליכוד, שמפקפק בקביעות בג"ץ בנושאים חוקתיים, כבר היה מוכן להקים קואליציה עם מפלגה ערבית, וממשלת השינוי כבר הקימה ממשלה כזאת. והשמיים לא נפלו. ועכשיו, דווקא עכשיו, המרכז רומס ברגל גסה את קביעת בית המשפט העליון ולא מכיר בתעודת הכשרות שהונפקה על ידי הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר? למה הם בדיוק זקוקים? אולי להכשר בד"ץ?
ערבים בקואליציה? איזה פחד. גדי איזנקוט רמז משהו, שאולי, רק אולי, יהיה צורך בתמיכה מבחוץ. ואמות הסיפים של מפלגות המרכז הגיבו בחיל ורעדה. לא יקום ולא יהיה
ישראל מתגאה בכך שבניגוד לעלילות התעמולה האנטי-ציונית, היא לא מדינת אפרטהייד. להפך. ישראל גאה על כך שיש שופטים ערבים, כולל אחד בביהמ"ש העליון. וישראל גאה על כך שאחוז הסטודנטים הערבים במוסדות להשכלה גבוהה מתקרב לאחוז שלהם באוכלוסייה. וישראל מתגאה שיש רקטור לא יהודייה באוניברסיטה מובילה. וישראל מתגאה שרופאים ערבים ממלאים את בתי החולים. וישראל מתגאה בכך שיו"ר בנק לאומי היה ערבי. ויש עוד. הערבים, כחמישית מהאוכלוסייה, משולבים בכל מקום אפשרי. ודווקא בפוליטיקה, המרכז הישראלי מסרב להציב תנאים אלא מטיל עליהם חרם מוחלט? הרי כבר הייתה קואליציה עם רע"ם, בראשות עבאס, וכאמור - השמיים לא נפלו. ולפי סקר שפורסם רק לאחרונה, 43% מהציבור חושבים שממשלת בנט עשתה עבודה טובה יותר מממשלת נתניהו, שאותה העדיפו רק 37%. נכון, בעקבות 7 באוקטובר הציבור לא מתלהב מקואליציה עם המפלגות הערביות, וגם לא עם מפלגת עבאס. אז מה? כבר עשיתם את זה. ומדינת ישראל התנהלה טוב יותר מאשר בזמן הממשלה הנוכחית, שאין בה מפלגה ערבית. ספק אם יש רבע מנדט מקרב מצביעי המרכז שיעדיף את קואליציית ההשתמטות על פני קואליציה ציונית.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיאפשר וצריך לבוא בטענות למנהיגי המפלגות הערביות, למעט עבאס, שעושים כל מאמץ כדי להמאיס את עצמם על הציבור היהודי. פעמים רבות הם גם מביעים עמדות שמעמידות בסימן שאלה את החלטת שופטי העליון להעניק להם תעודת כשרות. ועדיין, הציבור הערבי חשוב יותר מהמנהיגות שלו. הציבור הזה, לפי כל הסקרים, רוצה שותפות ערבית בקואליציה. ולפי נוסחת איזנקוט, שהיא מעין נוסחת פשרה, מותר להסתמך על תמיכת חברי כנסת ערבים מבחוץ, גם ללא שותפות מלאה בקואליציה. האם זו פשרה נוחה? ממש לא. אבל בפוליטיקה יש צורך לבחור, יותר מדי פעמים, לא בין אפשרות טובה לאפשרות רעה, אלא בין אפשרות רעה לאפשרות הרבה יותר רעה. קואליציה בתמיכת עבאס עדיפה הרבה יותר, גם לאינטרס הלאומי והציוני, מעוד כהונה של ממשלת משתמטים שבה איתמר בן גביר עלול להפוך מהשר לביטחון פנים לשר הביטחון. הרי כל יום שעובר מוכיח שלנתניהו אין גבולות. אז מה בדיוק מציע המרכז? להחרים את עבאס, גם מבחוץ, כדי לשדרג את בן גביר, לגמרי בפנים? זה רציני?
