מצב בדיוני
זה היה ביום שישי, זמן קצר לאחר כניסת השבת, ב-27 בספטמבר 2024. מטוסי חיל האוויר חתכו את שמי רובע הדאחייה בביירות, והותירו מאחוריהם יותר מ-80 טון פצצות חודרות בונקר שפגעו בדיוק מושלם בלב המפקדה המרכזית התת-קרקעית של חיזבאללה. הבשורה על חיסולו של מזכ"ל הארגון חסן נסראללה התפשטה במהירות.
במשך שנים היה נסראללה דמות שהטילה אימה על יישובי גבול לבנון והצפון כולו; הצהרותיו הברורות על תוכניותיו לכבוש את הגליל, לצד פרויקט מגדלי התצפית שהוקמו לכל אורך הגבול והשקיפו על היישובים הכפריים, היו תמרור אזהרה נוסף מפני העתיד. מתחת לפני הקרקע, התברר, היו מוכנים סליקים ובונקרים עמוסי נשק ליום פקודה. אלא שמפולת הדומינו של חיזבאללה, שהתחילה כמה ימים קודם לכן עם הוצאתו לפועל של מבצע הביפרים, הביאה לנקודת המפנה שהפכה את פני המערכה בצפון - אחרי כמעט שנה שבה תושבים שנעקרו מבתיהם צפו מרחוק בחדשות בארגון הטרור הלבנוני זורה בהם הרס. בערב שבת ההוא, היה ברור שמשהו השתנה.
שנה לחיסול נסראללה: סיור ביישובי הגבול הצפוני
(צילום, אביהו שפירא, יאיר קראוס)
מאז החיסול חלפה שנה שבמהלכה היה תמרון קצר ועצים בלבנון - ואחריו החלו השיקום והחזרה ההדרגתית הביתה לצפון. מסע שאליו יצאנו לאורך קו הגבול עם לבנון, ממטולה ועד שתולה, חושף את המציאות החדשה: מעבר לגדר נותרו כפרים חרבים וריקים, מגדלי תצפית שהוסרו ומוצבים של צה״ל. ובצד שלנו - בתים שנבנים מחדש, משפחות שחזרו וקהילות שמבקשות תקומה. הפחדים עדיין מקננים, אבל עד לא מזמן המצב הזה היה נראה בדיוני.
מטולה
"הרגשתי הרבה יותר שלם לחזור למטולה אחרי חיסולו של נסראללה, ובמיוחד היום כשאני רואה שאף אחד לא חזר אל הכפרים הסמוכים אלינו", אומר לנו אבי נדיב באתר העבודות להקמת ביתו מחדש בשכונת הר צפייה במטולה. "לא נותנים להם לשקם את ההריסות. אני כבר לא רואה את חיזבאללה חוזרים לשבת עלינו על הכנף".
בפעם האחרונות שבה פגשנו את נדיב, סגן ראש המועצה במושבה החקלאית הותיקה, הוא ואשתו מירב הדליקו חנוכיה בתוך הריסות ביתם; חדר השינה שלהם בקומה השנייה נפגע ישירות מטיל נ"ט, וכל הבית עלה באש. כעת, שלד הבית עומד לפני שלב הטיח. אבי מקבל אותנו בחזית הבית, ומצביע בהתרגשות על הפועלים שעובדים בפיגומים הסובבים אותו.
בקומה השנייה, היכן שפעם היה חדר השינה, נדיב מודה: "הייתה לנו התלבטות אם לחזור לישון בחדר שחטף את הטיל, או בקומה מתחת. היום אין לנו כבר התלבטות - חוזרים לישון באותו חדר, בלי פחד. אנחנו ממש מחכים לרגע הזה לחזור".
מהחלון בחדר הבטון החשוף, נדיב מצביע לעבר הכפרים הלבנוניים שעל הרכס; מתחתינו עובדים פועלי בניין בשיפוץ בתים נוספים במושבה שנפגעה אנושות במלחמה, ומעטים מתושביה חזרו אליה עד כה. "מטולה משנה פנים", הוא אומר. "אנחנו מרגישים הרבה יותר בטוח פה. הצבא עם נוכחות הרבה יותר גדולה מאשר באוקטובר 2023, ושקט כאן יותר. אנחנו נחזור בשמחה".
מראות החורבן שמעבר לגבול לא פוגעים ביופי האדיר שניבט מהחלון: "אנחנו רואים פה את כפר כילא הרוס. מרג' עיון נשארה מולנו שלמה, כי תושביה נוצרים ואין לנו שום בעיה איתם. הכפר אל-חיאם הרוס בחלקו, ויש פה את המוצב ברכס החממיס שעדיין צה"ל יושב בו", מתאר נדיב.
9 צפייה בגלריה
מעבר לגדר - הרס. "זה נורא עצוב, כי יש תקווה שיום אחד נוכל לחיות בשלום ובטוב"
(צילום: אביהו שפירא )
אחרי שנים שבהן מוצבי צה"ל היו מאחורי היישובים שבחזית, וכוח קטן של לוחמים היה תופס כוננות בגזרה, תפיסת הבטחון השתנתה. "גדוד החיילים שמגן עלינו ניצבים מלפנינו ופרוסים לכל שלושת כיווני הגבול", אומר נדיב. "הם יושבים ויודעים ושולטים, וזה מצב שאפשר לקבל אותו. אנחנו התושבים לא רואים כבר אף אחד שמתקרב לגבול, גם לא רועי צאן במסווה. מי שמתקרב - דמו בראשו. כך צריך להמשיך. מה שהיה לא יקרה שוב. כדור בין העיניים - זה מה שאני מצפה".
ועדיין, פעור בו פצע שלא ניתן לכסות במלט וטיח. "הזכרונות שנשרפו הם פינה שרופה בלב שעדיין קיימת ותישאר לנצח", הוא משתף. לדבריו, "אנחנו לא יכולים להתגבר על זה. לראות את הבית ככה נותן אופטימיות ותקווה, אבל המזכרות הקטנות - התמונות, המדליות, התעודות - הכל נשרף, ואת זה אנחנו לא יכולים לשחזר".
"אני מקווה שהזמן יעשה את שלו", הוא מוסיף. "אנחנו מחפשים בכל יום אצל חברים ומשפחה את הזכרונות הקטנים האלה, מבקשים ממי שצילם אותנו שישלחו לנו אפילו תמונות של הילדים מהגן. אנחנו מנסים להשיב את הזכרונות, וזה משהו שילווה אותנו עוד זמן רב".
משגב עם
הכביש היורד ממרומי מטולה אל משגב עם, היישוב שעל הרכס הצופה לכפר השיעי עדייסא, עדיין מחורץ מכלי ההנדסה הכבדים והשריון שחלפו עליו בדרכם ללבנון. מרכז המבקרים שבמרומי הקיבוץ נהרס מהפגזות חיזבאללה. ליד ההריסות פגשנו את נטלי דומיטרסקו, שמנהלת את המקום ולוקחת תפקיד מרכזי בשיקום היישוב. היא אומרת שבניגוד לגורלם של תושבי עוטף עזה שלא שיערו את גודל האיום על ראשיהם, "אנחנו ידענו שזה הולך לקרות. לא ידענו באיזה מימדים, אבל זה לא הפתיע אותנו".
דומיטרסקו מסבירה כי "היינו מוכנים נפשית לפלישה ולכל פעילות שהיא, כי לא היינו יכולים לעשות כלום מעבר, וזה שזה לא קרה זה רק נס. לצערנו צה"ל פעם לא ממש היה לצידנו, אבל עכשיו הוא כן".
מראה הכפרים החרבים מול משגב עם, שהיו כסות לתוכניות התקיפה וכיבוש הגליל, אינו משמח אותה, כי בחלומותיה יש להם תפקיד אחר לגמרי. "זה נורא עצוב כי אנחנו מחזיקים את התקווה שיום אחד נוכל לחיות בשלום ובטוב", היא אומרת. "אם יש תקווה במזרח התיכון אז זה מול לבנון, לפחות בשבילנו אנשי הצפון. אנחנו צריכים להתחיל לשקם ולצמוח מחדש, למעננו ולמען עם ישראל. מה שקורה בצד השני תלוי בהם".
כמה מטרים מאיתנו עוצרים שני צעירים מעבודתם, מזיעים ולוקחים לגימה מבקבוק מים קרים. פניהם עייפות וניכר כי הם עדיין לא מורגלים בעבודת אדמה. במשך שעות הם עבדו כאן במאמצי שיקום הגינון במרחב התצפית המרהיבה. מתברר כי הם חלק מקבוצה של 12 בוגרי תיכון שהגיעו לקיבוץ לשנת שירות לפני צבא, במסגרת תכנית התיישבות הצעירים "קדמה". הם מתנדבים בשיקום הקהילה והקיבוץ.
"העבודות קשות ממש ויש לנו לו"ז עמוס", מתנצלת סול רקובר בביישנות. היא הגיעה לכאן מהמושב בית שערים שבעמק יזרעאל. היא מספרת בסיפוק: "כל הקהילה היא עלינו בסוף. יש פה משפחות שאומרות שהוצאנו אותן מדיכאון כי אנחנו באים מבחוץ, ממקום של אופטימיות ורצון לעזור ולקחת חלק בשיקום".
ליעד סונינו מכפר ורדים שבגליל המערבי שעובד לצידה מסביר: "אנחנו עובדים בגני הנוי, עם הנוער, עם הצעירון, בשיפוצים ועוד. אפילו הבניין שאנחנו גרים בו כאן בקיבוץ נמצא עכשיו תוך כדי שיפוצים".
אביבים
במשך מעל לעשור, ועד ל-4 באוקטובר 2024, מתחם התצפית שהקימה איראן ובו העתק של מסגד אל-אקצה, עמד כמו אצבע בעין במרומי הכפר מארון א-ראס הצופה למושב אביבים ולקיבוץ יראון. הוא נחנך לפני 13 שנים בטקס חגיגי שבו נכח נשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדיניג'אד. במהלך השנים הוא הפך למוקד לעצרות חיזבאללה ולהצהרות לוחמניות, במרחק מקפיא דם של מאות מטרים מהגבול עם ישראל. מהבית של רפי ביטון, בן המושב אביבים, ניתן לראות את הריסות חורבותיו.
בתים רבים נפגעו באביבים ונמצאים עדיין בבנייה ושיפוצים. "הצבא לא נותן להם לחזור ולבנות מולנו, וגם החיילים חזרו למוצב הישן שנמצא מלפנינו על הגבול", מתאר ביטון. "זה נותן לנו הרגשת ביטחון שיש מישהו שעומד מלפנינו ולא מאחורינו. זה לא מה שהיה לפני שנה. התושבים חזרו ליישוב והוא מתחיל להשתקם. על זה נאמר ושבו בנים לגבולם".
פגשנו אותו כאן בחודש ינואר 2025, למחרת כניסת הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה לתוקפה. ביטון הגיע אז, לאחר תקופת גלות בת יותר משנה, לאמוד את נזקי הזמן וההרס בבית משפחתו. הוא לא ידע אם יצליח לשכנע את אשתו רחל לשוב איתו אל הבית שנאלצו לנטוש מאימת האויב בלבנון. אחת לכמה שעות באותו יום רחל התקשרה אליו בשיחת וידאו ודרשה לראות את פניו, לבחון שהכול כשורה איתו. "אני דואגת מאוד. עזבתי בית של 32 שנה ואני לא רואה את הדרך חזרה הביתה", היא הסבירה לנו אז.
לפני כמה חודשים הם שבו לבסוף. "חזרתי בגלל הלב שלי," מסבירה רחל ומתכוונת לבעלה רפי, "ראיתי שהלב שלי לא שלם כי הוא רוצה להיות באביבים. אני לא אגיד לך שאני בשמחה גדולה בבית. כשיורד החושך אני עדיין מתחילה להיות בחששות וסוגרת תריסים. גם החלפתי את הדלת. הבית מרגיש כמו סוג של כלא עם הסורגים ששמתי, אבל העיקר שהוא שמח. אם אקח אותו למקום אחר והוא יהיה בעצבות זה לא שווה לי. אבל לא תמיד נעים לרפי והילדים מסביבי עם הפחדים שלי".
הקונפליקט הזה – בין הרצון לחזור לבין הפחד שממשיך להציק – חוזר על עצמו בקרב תושבים רבים, גם אם החליטו לחזור. "אני מתרגש כשאני מדבר איתך", מודה ביטון ועיניו נוצצות ומסגירות פצע שטרם הגליד. בחודשים האחרונים הוא מתמודד בעצמו עם השלכות הטראומה על נפשו ונפש רעייתו כתוצאה מהפינוי הממושך: "אני רואה את החששות והפחדים של רחל, והיא מתעלה על עצמה לאט לאט כדי לחזור. תודה לאל שהמלחמה הזאת לא פירקה אותנו".
ואז הוא מהרהר, ומוסיף: "המלחמה פירקה אותנו נפשית אמנם. לא היינו בבית, כאב לנו, הילדים מתפרקים וכל אחד נמצא במקום אחר. רחל באה מטבריה לגור פה באביבים לפני יותר משלושים שנה, הבטחתי לה הרים וגבעות ונתתי לה פיצוצים ורעשים".
מה שמחזיק אותם כאן הן האמונה והתקווה: "אני מקווה שתהיה לנו שנה טובה ואנשים יבואו לגור פה ויחיו ביישוב. אני פונה לממשלה בעיקר שתרים את המקום הזה למשהו אחר. אנחנו לא מבקשים ממסכנות, אנחנו רוצים שהמקום יפרח כדי שהצד השני יראה איך אנחנו מחזירים את היישוב לעצמו".
השריפה ביקב אביבים, מרץ 2024
לא רחוק מביתם, כבר פונו חורבות מבנה היקב של קרובי משפחתו בפאתי המושב. בחודש מרץ 2024 נפגע "יקב אביבים" מירי נ"ט ועלה באש. עשרות אלפי בקבוקי יין איכותיים התפוצצו, וחביות היין ומכונות הסחיטה והביקבוק נשרפו. לישראל ביטון, מבעלי היקב, לא הייתה ברירה אחרת אלא לשקם את מפעל חייו ולבנות את היקב מחדש - אחרת יאבדו את הזכות לפיצויי מס רכוש.
"אנחנו בוחרים להישאר פה ולשקם ולבנות מחדש את היקב באותו מיקום", מספר בעל היקב. את התקווה הוא מצא גם בדמות כמה בקבוקי יין שהצליח להוציא מתוך ההריסות: "אחרי הפסקת האש, כשנמשך התמרון בתוך לבנון וצה"ל השתלט על כל העמדות מסביב, התחלנו לטייל ביקב ולנסות לראות מה אפשר להציל. חפרנו ומצאנו כמה בקבוקים שיצאו ללא פגע. יינות שנותרו חתומים עם שעווה, לא קרה להם כלום למרות החום האדיר. זה סוג של נס".
כדי להמשיך ולהחזיק את העסק בעונת הבציר הקודמת והנוכחית, הוא מתארח ביקב כמיסה שבאזור התעשייה דלתון ושם מייצר יין-תקומה שמוצע למכירה באתר האינטרנט של יקב אביבים. "הייתה פה סכנת נפשות, אבל מאז שנגמר התמרון יש פה שקט", הוא אומר, ומצהיר תוך אמירת לחיים: "אנשים חזרו, המטיילים חזרו וגם היין חזר".
שתולה
בשתולה התמונה שפגשנו נותרה מורכבת. חלק מהתושבים חזרו, חלקם מתלבטים ולחלקם אין כלל בתים לחזור אליהם. מאחת המרפסות של הבתים שהופגזו שוב ושוב במלחמה ונחרבו, אבי הדסטרט, יו"ר ועד המושב, מתאר את הדברים החיוביים שקרו פה בשנה האחרונה: "כל מה שאתם רואים ברקע היה מגדלים של חיזבאללה מוצבי טרור ומלא בתים. הם היו מתצפתים עלינו וצה״ל הוריד אותם. זה אמאל'ה ואבאל'ה מה שצה״ל עושה פה".
לפני כחודש פגשנו אותו כאן במושב וראינו את עוצמת ההרס והעזובה שנותרה כפי שהייתה ביום האחרון למלחמה, לפני יותר מתשעה חודשים. הבריכה הקהילתית עמדה בחורבנה, המכולת שנפגעה נותרה סגורה, והשקט ברחובות היה שקט של נטישה. 70 מתוך 100 בתי היישוב נפגעו, רק 20 שוקמו עד כה וראויים למגורים. 15 מבתי שתולה נחרבו כליל. בביקור הנוכחי, כבר ראינו טרקטורים שעובדים בכבישים ומתחילים בעבודות השיקום.
בעיני הדסטרט, הצבא עמד בהתחייבויות הביטחוניות שלו, וכעת על המדינה לעמוד בהבטחותיה לתוכניות שיקום ופיתוח "חסרות תקדים ומהפכניות". הוא אומר כי "המועצה עושה ככל שביכולתה כדי לעזור לנו, אבל מצד שני עומדת הבירוקרטיה. קח למשל את האינטרנט. אנחנו מפגרים 20 שנה מאחור, ואין פה תשתית סיבים אופטיים, זה נראה לך הגיוני? שהורים יגיעו לגור פה בחזרה ואין להם אינטרנט יציב בבתים? אנחנו רוצים לרשת את המושב במצלמות אבטחה ואי אפשר, כי בלי סיבים אופטיים אין כלום. ילדים חוזרים מבית ספר והאינטרנט כל הזמן נופל להם".
הדסטרט מסכם את המציאות פה בפסימיות זהירה: "המצב יתדרדר. אנשים לא יחזרו לגור פה. אנשים רוצים רווחה – רוצים מכולת, אינטרנט ודברים אלמנטריים. בית הספר של הילדים שלנו מרוחק כעשר דקות נסיעה מכאן, אבל ההסעה לשם לוקחת 45 דקות כי האוטובוס צריך לאסוף ילדים נוספים משאר היישובים. זה נראה לך הגיוני שתלמיד כיתה א' יוצא בחמישה לשבע בבוקר מהבית?".
"יש את צה״ל שדואג לנו, אני רואה", הוא אומר. "אבל ברמה המוניציפלית אנחנו לא מטופלים בכלל. שלא יספרו לנו סיפורים".
פורסם לראשונה: 06:59, 22.09.25
