יש במדינת ישראל אנשים שיכולים להרשות לעצמם חיי רווחה ועושר, מכוניות פאר, דירות יוקרה, רפואה פרטית ונסיעות מרובות לחו"ל. יש רבים אחרים שיכולים להרשות לעצמם את כל הדברים הללו במידה צנועה יותר, אבל נאלצים לשם כך לעבוד קשה, תוך תחושה שהכל מתקיים "על הקשקש"; כל מה שצריך זה פיטורים מהעבודה או חלילה מחלה קשה וכל עולמם הכלכלי ייחרב. בתחתית הסולם הכלכלי ישנם רבים אחרים שלא יכולים להרשות לעצמם מותרות מכל סוג שהוא, וכל קיומם הוא מאבק יומיומי על צרכים בסיסיים להם ולילדיהם.
שלושת אלה הם, בהתאמה, המעמד העליון, מעמד הביניים העליון (upper middle class) והמעמד התחתון. בין שני האחרונים ישנו מעמד נוסף, גדל והולך, הוא מעמד הביניים התחתון (lower middle class), שעליו נמנים זוגות צעירים רבים, וכן מבוגרים יותר, בדיוק אלה שהיו עד לא מכבר מעמד ביניים עליון, אבל מסיבות שונות מוצאים כעת את החיים קשים יותר משהיו. כל אלה, למעט המעמד העליון, חשים בעת האחרונה שהקיום הכלכלי במדינת ישראל הולך והופך קשה. לעתים קשה מנשוא. גם אלה שבעצמם עוד מתקיימים בכבוד, מאבדים את התקווה שיש לכל הורה, שהחיים של ילדיו יהיו טובים יותר משלו.
מציאות זו מתנגשת עם העובדה שבעבר, כשמדינת ישראל הייתה הרבה פחות עשירה משהיא היום, לא חוו כל כך הרבה ישראלים תחושות קשות כאלה. קל להגדיר זאת כבעיה של יוקר מחייה, אבל למעשה זו סוגייה רחבה יותר ששורשיה נעוצים בעצם תרבותה של החברה הישראלית, שככזו היא תוצאה של החלטותיהם של תושבי מדינת ישראל. לכן, במקום שנתלונן על נבחרי הציבור המושחתים שגורמים לכל זה (ואכן יש בהם מושחתים), כדאי שנשאל עצמנו מה מידת האחריות של כולנו, כפרטים בחברה. אחריות זו עמוקה יותר מאשר רק הפתק שאנחנו שמים בקלפי. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו ראשית איך הגענו עד הלום, ושנית מה, אם בכלל, ניתן לעשות בנדון.
העולם כולו שרוי כעת במשבר כלכלי. מגפת הקורונה, המלחמה באוקראינה, תהליכים ארוכי-טווח כגון משבר האקלים, נזקי הגלובליזציה ומיקור החוץ, הארכת תוחלת החיים והשפעתה הגוברת על קיימותן של קרנות הפנסיה, המיכון הגובר והשפעתו על האבטלה - כל אלה ועוד לא פוסחים על מדינת ישראל. יכולתה של החברה הישראלית, כמו האנושות בכלל, להתמודד איתם היא מוגבלת, אם כי רחוקה מלהיות מבוטלת. אבל ישנן גם סיבות ייחודיות שגורמות לישראל להיות במצב החברתי והכלכלי שבו היא שרויה היום, מה שאנחנו מכנים, שוב, בכינוי הפשטני "יוקר המחיה". כאן אדון בקצרה רק באחת מהן, אך היא החשובה מכל, שכן היא נוגעת לעצם הווייתה של מדינת ישראל ולאופייה החברתי והמוסרי.
בבסיס הבעיה טמון ההבדל המהותי בין כלכלה חופשית לבין קפיטליזם. הטשטוש בין השניים הוא המקור לחלק גדול מהבעיות החברתיות והכלכליות של העולם המפותח בכלל ושל ישראל בפרט. אך דווקא לישראל, בשל היותה מדינה קטנה, יש יכולת לטפל בה במהירות רבה יותר מאשר מדינה גדולה כמו ארה"ב למשל.
עקרונות השוק החופשי הוגדרו על ידי מי שהיסטוריונים מכנים "הכלכלנים הקלאסיים", שעיצבו את מדע הכלכלה המודרני בראשיתו - מהוגי הנאורות במאה ה-18, ובראשם אדם סמית, וכלה בהוגים הליברלים המוקדמים שפעלו עד תחילת המחצית השנייה של המאה ה-19 (למשל ג'ון סטיוארט מיל). הכלכלנים הקלאסיים שמו דגש על תהליך הייצור הכלכלי ועל הדרך לייעל אותו לרווחתם של כלל מעמדות החברה. מה שמכונה כלכלה מדינית (political economy), היה חשוב להם במיוחד, שכן הם ראו בכלכלה חלק מהקיום החברתי והפוליטי, שכפוף לעקרונות מוסריים שאין בלתם.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 הוחלפה הכלכלה הקלאסית בכלכלה הנאו-קלאסית, ששמה דגש הולך וגובר על עקרונות כגון תועלת כלכלית, ביקוש והיצע, וכן דיון בסוגיות כלכליות בעזרת כלים מתמטיים. פועל יוצא של גישה זו היה ראיית המוסר החברתי כתוצר לוואי של התנהלות כלכלית יעילה, לא כבסיס שלה. מובן מאליו שמדע הכלכלה היום דומה הרבה יותר לחזון הכלכלנים הנאו-קלאסיים מאשר הקלאסיים. אך חשוב לזכור שאימוץ ללא סייג של עקרונות נאו-קלאסיים גובה מחיר.
את המחיר הזה ניתן לבחון בעזרת הבנת ההבדל בין כלכלה חופשית לבין קפיטליזם. כאן חשוב להדגיש שחרף השימוש הנפוץ בשני מושגים אלו כאילו היו נרדפים, מדובר בשתי שיטות כלכליות שונות לחלוטין. הקפיטליזם כשמו כן הוא, שלטון הקפיטל, ההון, או ליתר דיוק בעלי ההון. אין מדובר בשיטת כלכלה חופשית יותר מאשר סוציאליזם (שלטון החברה ככלל), או הקומוניזם (שלטון החברה תוך שיתוף שוויוני בכל המקורות הכלכליים וביטול הרכוש הפרטי). כמוהן, הקפיטליזם אינו בגדר כלכלה חופשית.
אין ליטול מהקפיטליזם, שבצורתו הטהורה ביותר מתקיים בארה"ב, את הישגיו הרבים. הוא הוביל ואיפשר את הצמיחה הכלכלית, הטכנולוגית, התרבותית והחברתית הגדולה והמרשימה בתולדות האנושות. אך בד בבד הוא תרם מעט מאוד לצמצום הפערים החברתיים בין עשירים לעניים. תומכי הקפיטליזם טוענים, במידה רבה של צדק, שגם אם פערים אלו אכן קיימים, באופן מוחלט השתפרו חייהם של המעמדות הנמוכים ללא הכר, ולכן אין טוב מהשיטה הקפיטליסטית. אך הם מתעלמים מהעובדה שעוני הוא מושג יחסי.
אכן, אדם עני במדינה מפותחת חי בימינו זמן רב יותר ועם איכות חיים חומרית גבוהה יותר מאשר חיו בני מלוכה בעבר. חייו של פועל פשוט היום טובים משהיו חייו של לואי ה-14, לפחות במושגים חומריים מוחלטים. אבל בני אדם חשים את מצבם באופן יחסי לאפשרי בזמנם ובמקומם שלהם, ומבחינה זו, ככל שחברה ככלל עשירה יותר, אך ללא צמצום הפערים החברתיים, כך העניים בה חשים עניים יותר.
לא צריך להסתכל רחוק כדי להבין את הנקודה. אנשים שגדלו בדור השני של מדינת ישראל, בני גיל המעבר היום (שלא לדבר על הוריהם), זוכרים את החיים תוך המתנה ארוכה לטלפון קווי בבית (שלא לדבר על סלולרים), ללא מכונית פרטית, ודאי לא מכונית לכל בן משפחה, כמעט ללא נסיעות לחוץ לארץ, ללא סופרמרקטים ענקיים וחנויות מותגים בכל פינה, עם ערוץ טלוויזיה ממלכתי בודד ועוד כהנה וכהנה. כך חיו שנים ארוכות בני מעמד הביניים העליון - לא התחתון - ולא נפלה שערה משערות ראשם.
חשוב לא לעשות אידיאליזציה לתקופה, וטוב שהחיים החומריים השתפרו. גם צריך לזכור שבמדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה היה אי-שוויון חברתי, לעתים קרובות על בסיס גזעני ועדתי. אך היה גם פחות עוני משיש היום, ודאי בכל הקשור לעוני יחסי ופערים חברתיים. ובכל מקרה, מה עוזרים לנו כל אלו - המכוניות, הטיסות, הסלולרים - אם יותר ויותר זוגות צעירים מגלים שקיומה של משפחה ממוצעת בישראל הופך בלתי אפשרי מבחינה כלכלית? כיצד ניתן ליהנות מכל המותרות הללו כאשר הצרכים הבסיסיים תלויים על בלימה?
מציאות זו אינה גזירת גורל ומקורה אינו בבעיות הגלובליות של השנים האחרונות. אזרחי ישראל חיים כך משום שהם בוחרים לחיות כך. הם בוחרים, גם אם מבלי משים, לחיות במציאות שבה כל אחד יכול לקנות נייד יקר או לנסוע לחו"ל, אך מעטים יכולים לקנות דירה או להרשות לעצמם את שרותי הרפואה הפרטית שהולכים ותופסים את מקומה של הרפואה הציבורית המקרטעת. הם הולכים שבי אחר הטפל, מזניחים את העיקר, ואז משתוממים ומקטרים שהמצב הוא מה שהוא.
והם שוכחים שבעבר הייתה ישראל מדינת רווחה מודרנית, קרי, כזו שקיומה החברתי והכלכלי קרוב הרבה יותר לכלכלה חופשית נאורה וליברלית אמיתית מאשר לקפיטליזם, ודאי קפיטליזם "חזירי" כפי ששולט כאן היום.
על ההבדל בין כלכלה חופשית לבין קפיטליזם ניתן להסתכל מנקודת המבט של תפקידה של ממשלה בחברה חופשית. הכלכלנים הקלאסיים, ולא בכדי, הקדישו לסוגייה זו תשומת לב רבה, ותהו עד כמה, אם בכלל, צריכה ממשלה להתערב בכל הקורה בשוק הכלכלי? מבחינתם של הכלכלנים הקלאסיים, הרבה יותר מאשר הכלכלנים הנאו-קלאסיים, שלא לדבר על מרבית הכלכלנים של ימינו, היו סוגיות מרכזיות שבהן נדרשה התערבות ממשלתית.
אדם סמית, שעקרון היד הנעלמה שלו מעוות פעמים רבות מנקודת מבט קפיטליסטית, טען שבמקום שבו מדובר בסוגיות מהותיות לחברה כולה, ושלגביהן האינטרס העצמי של הפרט אינו יכול להוות תמריץ מספיק, שם נדרשת התערבות ממשלתית. בין סוגיות אלו ניתן למנות הקמת תשתיות ציבוריות, מערכת משפט, ביטחון לאומי, וכן, במקום חשוב, מערכת החינוך. שני דורות מאוחר יותר הגדיר ג'ון סטיוארט מיל עקרונות אלה באופן מפורט יותר, תוך שהוא מכיר בתוקפם של עקרונות סוציאליסטיים מוגבלים במסגרת של כלכלה חופשית.
במילים אחרות, סמית ומיל, בין האבות המרכזיים של הליברליזם הכלכלי המודרני (והליברליזם בכלל), תמכו למעשה במה שמכונה היום "מדינת רווחה". לא סוציאליזם, אלא כלכלה חופשית שמעגנת בתוכה עקרונות של שוויון בכל הקשור לצרכים אנושיים בסיסיים שאין בלתם. העובדה שלא הקדישו תשומת לב לסוגיות מוכרות היום, כגון נגישות לשירותי בריאות, היא משום שאלה עדיין לא התפתחו מספיק בזמנם. אין ספק שסמית ומיל היו רואים היום בזכות השווה לשירותי בריאות משהו שהממשלה חייבת להבטיח במקרה שהשוק הפרטי אינו מסוגל לעשות זאת.
אחת מתרומותיו המרכזיות של מיל למחשבה הכלכלית היה חידוד ההבדל בין ייצור (production) לחלוקה (distribution). הייצור נתון לחוקיות כלכלית מתמטית נוקשה שלא ניתן לחמוק ממנה. התנהלות שמתנגשת עם חוקיות זו תגביל את עושרה הכולל של חברה. אבל חלוקת אותו עושר נתונה להחלטות ערכיות. קרי, היא משקפת את המוסר של החברה ככלל. לכן אין להתפלא שישראל היום היא באותה עת גם מדינה עשירה וגם מדינה שהפערים החברתיים והכלכליים שלה מתרחבים והולכים ככל שהיא מתעשרת. זוהי תופעה הגיונית בהחלט ואין בה שום פרדוקס.
במדינת ישראל שוכחים כיום את ההבדל המהותי בין קפיטליזם לבין כלכלה חופשית. במקביל, אוהבים מאוד לתת את הדוגמה של הכלכלה הקפיטליסטית האמריקנית כמקור השראה. זוהי בדיוק השקפת עולמו של בנימין נתניהו (ואין מנוס מלהזכיר את נתניהו, גם אם העניין כאן אינו עוד ביקורת מני רבות של הממשלה המתגבשת, שכן הבעיה האמיתית שבה אנחנו דנים כאן אינה נתניהו עצמו, אלא הפופולריות העצומה של משנתו הכלכלית, גם בקרב רבים ממתנגדיו, למשל יאיר לפיד).
האם הקפיטליזם הישראלי אליבא דנתניהו אכן דומה לזה האמריקני? האם האמריקנים, למשל, היו מוכנים לקבל מיסוי גבוה ומקיף כפי שיש במדינת ישראל? והאם הליברליזם הכלכלי הישראלי מעוגן, כמו האמריקני, בתרבות ליברלית כללית? האם "האזרח הקטן" הישראלי יכול לחיות את חייו האישיים ללא הפרעה וללא קשר לאמונתו הדתית למשל? והאם הוא יכול להקים עסק קטן מתוך ציפייה ריאלית שזה יאפשר לו ולבני משפחתו חיי רווחה וביטחון כלכלי, גם אם לא בהכרח עושר?
בישראל אנחנו משכילים לייבא את כל הרע שבחברה האמריקנית, ללא שום דבר מן הטוב שבה. אנחנו ליברלים-כביכול היכן שלא צריך להיות ליברלים, ואנטי-ליברלים היכן שצריך להיות ליברלים. אנחנו מפריטים את מה שלא צריך להפריט, ובמקביל מזניחים במכוון את מה שלא צריך או לא ניתן להפריט (השוו למשל את מה שקרה למחירי המים לאחר שהופרטו עם שירותי הרווחה שנותרו בשליטת המדינה. המצב של שניהם בכי רע).
כל זה כאמור אינו גזירת גורל אלא בחירה שלנו, אזרחי ישראל. מרבית הפוליטיקאים, וחשוב מכך האזרחים הבוחרים בהם, ודאי בימין, אך גם במה שמכונה "המרכז" ואף "המרכז-שמאל", תומכים ללא סייג בקפיטליזם המעוות הזה, שבמהותו הוא אנטי-ליברלי. משום מה הם בוחרים לשכוח שאפשר גם אחרת, ושספציפית בישראל גם היה אכן אחרת.
ניתן בהחלט לחזור לעקרונות מדינת הרווחה שהיינו פעם, ואף לעשות זאת טוב מבעבר, תוך מיגור אי-השוויון ואי-הצדק שהיו מנת חלקה של ישראל בשנותיה הראשונות. הדרך לעשות זאת היא אחת: תיקון מערכת החינוך. אין כאן קיצורי דרך. ללא מערכת חינוך ראויה, נאורה וליברלית, אין שום תקווה לקיום חברתי מודרני ראוי.
הכלכלנים הקלאסיים, והוגי הנאורות והליברליזם המוקדם ככלל, ראו בחינוך הציבורי אחת מגולות הכותרת של תפקיד הממשלה המודרנית. ההזנחה של מערכת החינוך בפריפריה על ידי שלטון השמאל בדור הראשון של ישראל הייתה מהגורמים המרכזיים למהפך של 1977. ההזנחה המתמשכת של מערכת החינוך גם תמכה, וממשיכה לתמוך, בהמשך שלטון הימין בישראל במשך רוב השנים מאז, אותו ימין שתומך בקפיטליזם חזירי ללא שום סייג.
ד"ר נתנאל וולוךרק אזרחים בעלי השכלה ראויה, כולל בתחומי ההיסטוריה, הפילוסופיה החברתית והכלכלה, יכולים להבין את ההבדל בין כלכלה חופשית משולבת בעקרונות מדינת רווחה לבין קפיטליזם כחזות הכל. אין מדובר במדע טילים. כל ילד וילדה בחטיבת הביניים יכולים ללמוד נושאים אלה ולהבין אותם לא פחות טוב ממרבית הפרופסורים באוניברסיטאות. ואין שום בעיה ללמד זאת באופן שאנשים צעירים ימצאו בו עניין רב.
אם יש מקום בו אנחנו יכולים להתחיל את המסע לתיקון מצבה הכלכלי של מדינת ישראל, כולל משבר יוקר המחיה, הרי זה בתיקון מערכת החינוך. אך כאן, לצערנו, אנו נתקלים במעגל הקסמים המוכר והמתסכל, שכן אלה שמחזיקים במפתחות התיקון – אנחנו האזרחים והפוליטיקאים – בעצמם גדלו במערכת חינוך שהצמיחה דור של בורים.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
