החוק קובע שבחירת מבקר המדינה תעשה על ידי הכנסת בבחירות חשאיות. בסיבוב ההצבעה השני בחרו אחדים מחברי הכנסת להפר בצורה בוטה הוראה זו וצילמו את עצמם עם פתק הבחירה ששלשלו לקלפי. אחדים מהם אף עשו זאת באמצעות סרטון וידיאו (צילום באמצעות תמונה בלבד, עדיין מאפשר לבוחר להחליף את פתק ההצבעה לאחר הצילום, ואילו בכוחו של סרטון וידיאו להבטיח שהדבר לא נעשה). בסיבוב זה נבחר מיכאל ראבילו, מועמדו של ראש הממשלה ועורך דינו לשעבר.
חנוך מילבצקי והשר קרעי מצביעים בבחירות למבקר המדינה הבא לראבילו
הכנסת החליטה לאשר בחירה זו, ובכך לאשר את הפרת החוק שהיא עצמה חוקקה. לביזיון הזה הצטרפו סממנים בולטים של משטר דיקטטורי. ביום 2.7.2026 החליט בג"ץ פה אחד, בהרכב של חמישה שופטים, על ביטול הסיבוב השני של ההצבעה והורה לקיים הצבעה זו מחדש. פסק הדין העיקרי ניתן על ידי השופט סולברג שקבע ובצדק כי צילום בווידיאו הפר את הוראת החשאיות (השאלה אם גם צילום סטטי מביא לתוצאה דומה נשארה פתוחה). בכך בוטלה בחירתו של עו"ד ראבילו לתפקיד מבקר המדינה.
המאפיין את הדמוקרטיה הוא קיומם של כללים המאפשרים חילופי שלטון וקבלת החלטות שאינן תואמות את רצונו של שליט יחיד כלשהו. לכך אמורה להצטרף נכונות של השלטון להשלים עם כללים אלה ועם העברת השלטון לקבוצה פוליטית מתחרה. ובדיקטטורה ההפך. הדיקטטור אינו מוכן להשלים עם חילופי שלטון, כשם שאינו מוכן להשלים עם כללים המאפשרים החלטות שאינן תואמות את רצונו.
בסיבוב הראשון של הבחירה התנהלו הבחירות בכנסת בחשאיות, ואז התברר שהשופט (בדימוס) יוסף אלרון זכה ביותר קולות ממיכאל ראבילו. במשטר דמוקרטי אמור השלטון להשלים עם תוצאה כזו, עגומה ככול שתהיה בעיניו. לא כך בדיקטטורה, ואכן התגובה לא אחרה לבוא. מספר חברי כנסת, מתומכי ראש הממשלה, בחרו להפר בסיבוב ההצבעה השני את החוק המורה על חשאיות הבחירות, להוכיח את נאמנותם לראש הממשלה ולספק ראייה משכנעת על הדרך שבה הצביעו.
לא כל בני האדם אומרים תמיד אמת
מובן שבחירות חשאיות אינן מונעות מהמשתתפים לספר לזולתם כיצד בדעתם להצביע או כיצד הצביעו בעבר. אלא שכידוע לא כל בני האדם אומרים תמיד אמת, ודיבורים אודות הצבעה בעבר או בעתיד אינם משקפים בהכרח את מה שארע, ולפיכך אין בהם כדי לגרוע מחשאיות הבחירות. המצב שונה אם לדברים הנאמרים מצורפת הוכחה המלמדת, ברמת הסתברות גבוהה, עבור מי הצביעו הבוחרים. הוכחה כזו (שאותה סיפקו כאמור חלק מחברי הכנסת) מחסלת את החשאיות, ומקלה מאוד על השלטון ועל השליט להשליט את רצונם על הבוחרים. צילום (בוודאי בווידיאו) מהווה דוגמה להוכחה כזו. דוגמה אחרת היא סימן על פתק הקלפי. בעניין זה קובע סעיף 78 לחוק הבחירות לכנסת כי קולות פסולים הם, בין השאר, אלה שיש בהם "סימן או דבר במעטפת הצבעה או בפתק הצבעה העשוי לזהות את המצביע".
במלים אחרות, כאשר פתק אותו שם הבוחר בקלפי מלמד מיהו אותו בוחר, והפתק מלמד עבור מי הצביע, חדלה בחירתו להיות חשאית ויש לפסול את קולו. אנלוגיה לסעיף זה היתה מלמדת שקולותיהם של אותם חברי כנסת, שצילמו את עצמם עם פתק ההצבעה, צריכים להיפסל. אילו בחר בית המשפט בדרך זו, כפי שהיה בעיני חופשי לעשות, יתכן מאוד שהתוצאה היתה בחירתו של השופט (בדימוס) אלרון לתפקיד המבקר. השופטת כנפי-שטייניץ התייחסה לאפשרות זו, אך בסופו של דבר העדיפה את הפתרון של פסילת ההצבעה. מבחינה מעשית, ומבחינת היחס בין הרשויות זו אכן תוצאה עדיפה על פני הכתבת המועמד האחר לכנסת.
נגד בחירתו של עו"ד ראבילו הועלו שתי טענות. האחת, שאין זה ראוי לבחור כמבקר את מי שהיה עורך דינו של ראש הממשלה. הטענה השנייה התייחסה לפגיעה בחשאיות הבחירות. טוב שבית המשפט בחר שלא להתבסס על הטענה הראשונה. ראבילו ראוי מבחינת כישוריו לכהן כמבקר המדינה, אך נכון שאין זה ראוי לבחור כמבקר את עורך הדין של מי שעומד בראש הרשות המבצעת שאותה אמור המבקר לבחון. אבל נכון גם שעדיף שבית המשפט לא יעסוק בשאלת כישוריו של המבקר והתאמתו לתפקיד ולא יתחיל לחוקק חוקים בנושא זה. העובדה שהוא עסק בכך בעבר והמציא חוקים, לרבות כאלה העומדים בסתירה לחוקי הכנסת, רק סיבכה אותו ואת הפוליטיקה במדינה. הכוונה היתה טובה אך התוצאה בעייתית. כך אירע שאריה דרעי נפסל מלכהן כשר בממשלה בעוד שאיתמר בן-גביר אושר לכהן כשר לביטחון פנים. בלי ספק תוצאה תמוהה למדי.
דניאל פרידמןצילום: טל שחרפסק הדין שבו פסל בג"ץ את ההצבעה לבחירת מבקר המדינה שונה תכלית שינוי מהפרשיות האחרות של התערבות בג"ץ בפוליטיקה. בנושא של בחירת המבקר פעל בית המשפט על בסיס חקיקה של הכנסת, ולא על בסיס כללים שהם פרי אמצאתו. מה שהתרחש בכנסת הוא הפרה גלויה של חקיקת הכנסת עצמה. הברירה שעמדה בפני בית המשפט היתה או לפסול את הקולות של אלה שצילמו את עצמם עם הפתק (אפשרות שהיתה עשויה להביא לבחירתו של אלרון) או לפסול את ההליך כולו. האפשרות לאשר את הבחירה של ראבילו, נוכח הפרת עקרון החשאיות, לא באה בחשבון ואין תימה שפסק הדין ניתן פה אחד.
הקריאות הנשמעות כיום בדבר התנגשות כביכול בין בית המשפט לכנסת או כי בית המשפט חרג מסמכותו, הן חסרות שחר בהקשר זה, שבו פעל בית המשפט ב-ד' אמותיו המסורתיות. הוא יישם חוק שחוקקה הכנסת עצמה. הכנסת היא שחוקקה את ההוראה שעל הבחירות להיות חשאיות, והרעיון שהכנסת תתעלם מפסיקת בית המשפט או תפעל בניגוד לו הוא מופרך. השאלה היא לא אם הכנסת תתעלם מפסיקת בית המשפט אלא אם היא תמשיך להתעלם מהחוק שהיא עצמה חוקקה. בית המשפט רק הזכיר לה את קיומו של חוק זה.
