"פגיעה פיזית שווה לפגיעה נפשית": כך אמר היום (שני) השופט יחיאל כשר בדיון בבג"ץ בעתירה שהגישו משפחות של חיילים שהתאבדו בתום שירותם הצבאי, שדורשת לעצור את יישום החלטות ועדת אלמוז. בית המשפט הודיע לצדדים כי יודיע על ההחלטה בהמשך.
משפחות חיילים שהתאבדו בדיון בבג"ץ
(צילום: אלכס גמבורג )
במהלך הדיון סיפרה בדמעות אולה, אמו של לוחם השייטת גיל פנקינסקי ששם קץ לחייו בשנת 2024, כי "הבן שלי ששירת בשייטת, בכל יום זיכרון הוא עמד לצד קבר של חלל צה"ל. היום, ליד הקבר של הבן שלי ביום הזיכרון, אף אחד לא עומד". נדב וירש, יו"ר פורום "יהלומי קרב", הסביר בדיון את הנקודה שבעיניו היא אפליה, כאשר מי שהתאבד כשהוא על מדים מקבל - ומי שהתאבד יום אחרי שפשט את מדיו לא זכאי כמעט לדבר.
השופט דוד מינץ אמר על כך: "אתה צודק. כולנו מבינים. יש מושג של קשר סיבתי. הרבה יותר קל להוכיח את הגורם כשיש פגיעה פיזית מנפשית. זה המצב. זה החוק". לדבריו, "יש הרבה פעמים מקרים פרטניים שאני מבין את זה. הרבה פעמים יש בעיה בנושא של פגועי נפש, השאלה היא מה אנחנו עושים את העתירה הזו, היא לא תפתור שום בעיה ותמיד יש קושי". הוא הדגיש כי "יש כאב עצום על פגועי נפש", אך הסביר: "הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לפתור את זה במסגרת הזאת. מה שאנחנו אומרים זה שיש חקיקה שאנחנו לא יכולים לשנות.
"הוקמה ועדה כדי לפתור את הבעיה של תקופת הביניים. באו כאן ואמרו יש איזה מגבלה ואמרו שהוא יקבר בבית עלמין אזרחי אבל ניתן לזה ליווי", הוסיף. "כשאני קורא את זה כשופט אני אומר שנפלה כאן טעות. היה כאן ניסיון לעזור. אי-אפשר לרפא את הכאב. זה המצב".
בתום הדיון אמר השופט כשר לוירש: "אני מסתכל לך בעיניים. אין לך ויכוח איתי פה. זו לא העתירה כאן. לא משנה מה נחליט, זה לא קשור למה שאמרת כאן. אם יש תופעה רוחבית שמגלה סוג של אדישות לנפגעי נפש, אם זה ככה זה נורא, זה לא בסדר. זה לא קשור לעתירה כאן. ועדת אלמוז לא הייתה לזה. אין ציוני פטריוט שלא יגלה לזה פינה חמה בלב. אין".
עורך הדין גיא אקוקה ממכון ירושלים לצדק אמר לאחר הדיון כי "אנחנו מצפים מבית המשפט שיוביל אמירה ערכית ומוסרית וידרוש את תיקון ועדת אלמוז שמשמשת כרגע כחותמת גומי וועדת טיוח כך שתפעל לטובת המשפחות השכולות. להחלטה הזאת יש משמעויות גורליות״.
נדב וירש הוסיף כי האמירה ש"'פגיעה פיזית שווה לפגיעה נפשית' - חשובה לציבור שלם שהנפש שלו נותרה בקרב". לדבריו, "בין השורות מדברי השופטים ניתן להבין כי יש צורך לבדוק האם יש אפליה ברמת הבדיקה בין החיילים שנהרגו לאלה שנטלו את חייהם כשכמובן האפלה קיימת. הלוחמים סובלים מפגיעה נפשית וכולם יודעים את הקשר הנסיבתי גם אם לא אומרים זאת בקול. המשפחות מבקשות הכרה בסיסית בילדים שלהם, קבורה צבאית והנצחה".
ועדת אלמוז עסקה בבחינת המענה הראוי לבני משפחותיהם של משרתים בסדיר או במילואים ששמו קץ לחייהם לאחר סיום שירותם הצבאי, ובנסיבות העשויות להיות קשורות לשירותם. הוועדה המליצה לקבור את החללים בבית עלמין אזרחי ועם מצבה אזרחית, אך בליווי צה"לי שכולל הספד מפקד, נוכחות חיילים ותמיכה ראשונית, לאחר שבאכ"א יוודאו תוך שעות מרגע האסון שהמנוח אכן שירת בצה"ל בשנתיים שקדמו לכך, כלוחם או כחייל עורפי.
בנוסף, הוועדה המליצה כי הליווי הצה"לי יימשך גם בתקופת השבעה, ולאחר מכן ועדת ההכרה הרגילה של משרד הביטחון וצה"ל תבחן את נסיבות המקרה כדי לקבוע את מידת הזיקה בין הסיבות המסתמנות להתאבדות לבין השירות הצבאי במלחמה, תוך התייעצות עם מפקדי החייל וחוות דעת על שירותו. במידה ותיקבע זיקה, החייל לא יוכר כחלל צה"ל או כנכה צה"ל שנפטר עקב פציעתו, אלא כמי ש"נספה לאחר שירותו", ומשפחתו תקבל קצבה חודשית ותהיה מלווה על-ידי משרד הביטחון לאורך השנים.
העתירה שבה דן היום בית המשפט הוגשה על ידי "מכון ירושלים לצדק" ועמותת "פורום יהלומי קרב" בעקבות המלצות ועדת אלמוז. לטענת העותרים, ישנה אפליה בין פגיעה פיזית לנפשית: חייל שנפצע בקרב ונפטר מפצעיו מוכר כחלל צה"ל, ואילו חייל שהתאבד בשל פוסט טראומה מהשירות לא. לטענתם, מדובר במצב אסור הפוגע בזכות החוקתית לשוויון.
בנוסף, העותרים טוענים כי נציגי ציבור ונציגי משפחות שכולות לא שותפו בוועדת אלמוז, ולפיכך המלצותיה מושתתות על תשתית עובדתית חסרה. עוד טוענים העותרים כי ההמלצה של הוועדה לקיים לוויה אזרחית "עם סממנים צבאיים" במקום קבורה צבאית מלאה פוגעת בכבוד הנופלים. כמו כן, מגבלת שנתיים על המענה פירושה שלאחריהן לא תינתן כל הכרה למרות שפוסט טראומה יכולה להתפרץ שנים רבות אחרי החשיפה.
בתגובה מקדמית של המדינה היא דחתה את הטענות. לעמדתה, החוק דורש קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין המוות, ודרישה זו חלה באופן שווה על פגיעות פיזיות ונפשיות כאחד. זכאות לקבורה צבאית, מוסיפה המדינה, שמורה בחוק למי שהיה חייל פעיל בעת מותו ולמחוקק לא נשמרה שיקול דעת לחרוג מכך.
