מאז קום המדינה ועד אמצע שנות התשעים היה משרד המשטרה גוף ממשלתי צנוע יחסית: משרד מקצועי, ממלכתי, שמטרתו לפקח על משטרת ישראל, להבטיח את שלטון החוק ולשמור על הסדר הציבורי. הוא לא היה משרד אידאולוגי, לא שימש כמוקד כוח פוליטי, ולא זירה למאבקי זהות. משטר המשטרה היה משרד שירות, כזה שנמדד ביכולת לספק ביטחון אזרחי, לא ביכולת לייצר כותרות.
המשרד שנוסד ב-1948 ייצג את עמדת המשטרה בפני הממשלה, אולם המשטרה לא הייתה כפופה לשר ורק אחרי מלחמת ששת הימים התגבשה אחריות המשרד על המשטרה. לאחר מהפך 1977 בוטל המשרד והמשטרה הוכפפה למשרד הפנים ורק עם כינון ממשלת הרוטציה של המערך והליכוד ב-1984 הוקם מחדש המשרד.
בשנים האחרונות, ובעיקר מאז שינוי שמו ל"המשרד לביטחון לאומי", באמצע שנות התשעים, לאחר רצח רבין, התרחק המשרד באופן דרמטי מתפקידיו המקוריים. במקום להיות משרד מקצועי המכוון לחיזוק המשטרה, הוא הפך לכלי פוליטי, לעיתים אף מפורש, שמטרותיו אינן תואמות את הצרכים הבסיסיים של ביטחון הפנים במדינה מודרנית. המהפכה המשמעותית ביותר היא שינוי התפיסה: בעוד שמשרד המשטרה ההיסטורי התמקד במקצועיות, משילות ושיפור יכולות האכיפה, המשרד הנוכחי ממוקד בהצהרות, בהפעלת כוח סמלי ובהצבת סדר יום פוליטי.
הדגש עבר מהתמודדות עם פשיעה, אלימות וטרור פנים-מדינתי , אל עיסוק מתמשך בזהות, משילות, "הרתעה" ו"שליטה" במרחבים מסוימים. המשטרה, שבעבר הייתה גוף מקצועי-אזרחי, מוצאת את עצמה תחת לחץ פוליטי מתמיד, שמערער את עצמאותה ואת יכולתה לפעול על בסיס שיקולים מקצועיים בלבד. אחד מתפקידיו המסורתיים של משרד המשטרה היה להגן על המשטרה מפני פוליטיזציה, אולם היום התהליך הפוך: המשרד עצמו הוא מקור הפוליטיזציה: מינויים בכירים הפכו לשדה קרב פוליטי, קצינים בכירים נדרשים להתיישר עם עמדות השר ויוזמות חקיקה מבקשות להרחיב את סמכויות השר על חשבון המפכ"ל. במקום לחזק את המשטרה, המשרד מחליש אותה: הוא פוגע ביכולת שלה למשוך כוח אדם איכותי, מערער את אמון הציבור, ומצמצם את מרחב הפעולה המקצועי של הדרג הפיקודי.
מינויים בכירים הפכו לשדה קרב פוליטי, קצינים בכירים נדרשים להתיישר עם עמדות השר ויוזמות חקיקה מבקשות להרחיב את סמכויות השר על חשבון המפכ"ל
המשימות הבסיסיות של ביטחון הפנים מוזנחות בשנים האחרונות והאשמה היא במשרד הממשלתי ובשר העומד בראשו. בעוד שהפשיעה בחברה הערבית הגיעה לשיאים היסטוריים, בעוד אלימות במשפחה ונגד נשים ממשיכה לגבות קורבנות, ובעוד ארגוני פשיעה מתעצמים, המשרד מתמקד בנושאים שאינם בליבת תפקידו. נראה שהפער בין הצרכים בשטח לבין סדר העדיפויות של המשרד הולך ומתרחב: המאבק בפשיעה המאורגנת נדחק לשוליים, הטיפול באלימות כלפי נשים אינו מקבל את המשאבים הנדרשים וההתייחסות הראויה והמשטרה עצמה סובלת ממחסור כרוני בכוח אדם, בציוד ובתקציבים. במקום להוביל שינויים מערכתיים ורפורמות עומק, המשרד עסוק במאבקים ציבוריים ובסמלים.
שיקולים פוליטיים עלולים לגבור על שיקולי ביטחון פנים
השר לביטחון לאומי, כיום איתמר בן גביר שעמדותיו הפוליטיות הקיצוניות שנויות במחלקות, הוא השר האחראי על גופי ביטחון הפנים של המדינה: משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר והרשות הארצית לכבאות והצלה וגם על האגף לרישוי כלי ירייה. השר גם חבר קבע בקבינט המדיני ביטחוני וסמכויותיו רבות, מהתווית מדיניות המשטרה ועד קיום פיקוח ובקרה על פעילות המשטרה. שינוי שם המשרד ל"המשרד לביטחון לאומי" בשנות ה-90 לווה בניסיון להרחיב את סמכויותיו, אך לא את אחריותו. הרחבת סמכויות ללא מנגנוני בקרה מקצועיים יוצרת מצב שבו השר יכול להשפיע על פעולות המשטרה בזמן אמת, ללא מנגנוני איזון מספקים.
במקום מערכת מקצועית-אזרחית, נוצר מבנה היררכי שבו שיקולים פוליטיים עלולים לגבור על שיקולי ביטחון פנים. זה בדיוק המצב העגום כיום. מעבר לכך, נוצר מצב של פגיעה באמון הציבור, בעיקר כשמופעלת אלימות כלפי מפגינים בהפגנות ועצרות מחאה. המשטרה זקוקה לאמון הציבור כדי לתפקד. כאשר המשרד הממונה עליה משתמש בה ככלי במשחק הפוליטי, האמון הזה נשחק. קבוצות שלמות בציבור כיום מרגישות שהמשטרה אינה פועלת עבורן.
אחרים מרגישים שהמשטרה הפכה לכלי פוליטי. השיח הציבורי סביב המשטרה הפך לעוין ומקוטב. במקום להיות גוף מאחד, המשטרה הופכת, שלא בטובתה, לחלק מהשסע. במערכת הבחירות הקרובה תהיה למשטרה עבודה רבה. השטח יבער, פעילים פוליטיים יסלימו את המלחמה בין הגושים שכבר מורגשת בעוצמה, יהיו מתלוננים ותלונות והמשטרה תצטרך להשליט סדר ולטפל בכל.
בבחירות הסוערות של 1981 הוגשו למשטרה מאות תלונות בשבועות שלפני יום הבחירות, רובן על עבירות אלימות, השחתת רכוש ציבורי ופרטי, מריחת מכוניות בזפת למשל או השחתת דוכני הסברה, ניפוץ שמשות ועוד. המשטרה טיפלה אז בכל התלונות ככל יכולתה, ללא משוא פנים פוליטי. "נפעל נגד עברייני הבחירות ללא פשרות, כאילו היו עבריינים לכל דבר. נדאג להביא אותם לדין במהירות האפשרית", אמר אז ניצב משה טיומקין, שהיה מפקד משטרת מחוז תל אביב, שטען כי עבר שלוש מערכות בחירות ואינו זוכר "התלהטות שכזאת, תוך גילוי אלימות". אבל כיום המצב שונה והדברים כבר נראים בשטח, כשפעילי ימין, בראשם מרדכי דוד, מורשים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם, ללא טיפול משטרתי הולם. ולקראת מערכת הבחירות זה עוד יתעצם.
ערן אלדראז מה צריך לקרות עכשיו? אם מדינת ישראל רוצה משטרה מקצועית, אמינה ומתפקדת, יש צורך לחזור לעקרונות היסוד של משרד המשטרה ההיסטורי: עצמאות מקצועית מלאה למשטרה, הפרדה ברורה בין הדרג הפוליטי לדרג המבצעי, השקעה אמיתית במאבק בפשיעה ובאלימות, שיקום אמון הציבור והחזרת המשרד לתפקידו המקורי: ביטחון פנים, לא אידאולוגיה. האתגר אינו רק מבני, הוא ערכי. מדינה דמוקרטית זקוקה למשטרה חזקה, מקצועית וממלכתית. כדי שזה יקרה, משרד הביטחון הלאומי חייב לחזור להיות מה שהיה פעם: משרד המשטרה, במובן העמוק ביותר של המילה.
ערן אלדר הוא פרופסור אורח באוניברסיטת טוליין, מחבר הספר "אחרי 77" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
