הסנאטור הרפובליקני ריק סקוט והסנאטורית הדמוקרטית ג'קי רוזן העבירו החלטה משותפת לזכור את הנרצחים האמריקאים והחטופים האמריקאים ממלחמת 7/10 בהרכנת ראש ובהערכה. ברשימת הנופלים שמצדיעים להם גם מופיע הבן שלי. איתי, חייל צהל וגיבור ישראל, נפל ב-7 באוקטובר, ונחטף, והוחזר אחרי 760 ימים של גיהינום לקבורה בישראל.
ערב יום השנה השלישי לטבח, הסנאט של ארצות הברית משני צדדיו עוצר כדי לעשות דבר פשוט: לזכור ושם את הכאב של המשפחות מעל למחלוקת הפוליטית ביניהם. ההחלטה מונה בשמם ובגילם את האמריקאים שנרצחו, מקטנים בני שנתיים וחמש ועד קשישים בני שמונים. היא מגנה את חמאס, מודה על המאמץ הדיפלומטי של ממשל ביידן וממשל טראמפ ששחרר את כלל החטופים, ומחייבת את ממשלת ארה"ב להמשיך ללוות את המשפחות ולהשתמש בכל כלי משפטי כדי להביא את הרוצחים ואת מממניהם לדין.
ערב יום השנה השלישי לטבח, הסנאט של ארצות הברית משני צדדיו עוצר כדי לעשות דבר פשוט: לזכור ושם את הכאב של המשפחות מעל למחלוקת הפוליטית ביניהם. ההחלטה מונה בשמם ובגילם את האמריקאים שנרצחו, מקטנים בני שנתיים וחמש ועד קשישים בני שמונים
אבל מה שהכי חשוב בהחלטה לא כתוב בה. היא מונחת בשמם של רפובליקני מפלורידה ודמוקרטית מנבדה. בוושינגטון המקוטבת של 2026, בתוך מערכה פוליטית סוערת, שני הצדדים מצאו שפה משותפת. הכאב שלנו לא הפך אצלם לדגל של מחנה. אני בראש משפחות החטופים האמריקאים דאגנו לשמר את הנושא של החטופים כנושא לא פוליטי גם בשנת הבחירות של 2024 ובעת החלפת הממשל.
ומה קורה אצלנו? הכנסת לא העבירה החלטה דומה ולא יזמה אותה. אין מסמך ממלכתי שמחבק את כל המשפחות ומתחייב לצדק ולזיכרון. ובמקום זה אנחנו שומעים דברים אחרים לגמרי: השבוע שמענו מועמד משוריין לכנסת של הליכוד שקורא להחזיר חטופה לשעבר בת 88 לחמאס ואחרת האומרת אם מחנה הימין לא ינצח, זיכרון יקירנו ייעלם. שני אנשים שאני מכבד את השכול שלהם ומשתתף בו, אבל אפשר ללמוד מארצות הברית שנושא המשפחות השכולות חייב להיות מעל לפוליטיקה. הדלק שמניע את מסע הבחירות הנוכחי הוא דיאלוג של שנאה ומלחמת שבטים של "אנחנו" ו"הם" במקום לחשוב על תיקון וריפוי.
האחריות הזו מגיעה עד לראש הממשלה
אני מרגיש צורך לכתוב לקראת 7/10 על האחריות של מי שבונה רשימה, של מי שמעמיד אותם בחזית, ושל מי שמאפשר לשכול להפוך לכלי מפלג. האחריות הזו מגיעה עד לראש הממשלה. בנימין נתניהו עומד בראש המדינה כבר שלוש שנים מאז האסון הגדול בתולדותיה. בשלוש השנים האלה הוא לא הקים ועדת חקירה ממלכתית, לא הצליח לכנס את העם סביב זיכרון משותף, ולא הביא לכנסת אפילו החלטה אחת שכל סיעותיה, מהקואליציה ועד האופוזיציה, יכולות לחתום עליה יחד. ראש ממשלה שלא מסוגל ליצור אירוע של זיכרון לאומי משותף לאסון הנורא של 7/10 ומבטל את העובדה שיש זיכרון אזרחי של נפגעי האסון בגלל תחרות על הנרטיב, הוא כנראה לא יהיה ראש הממשלה של כולנו. מי שלא שם לו כמטרה לאחד את העם לאחר האסון הוא כנראה לא המנהיג הראוי להנהיג את העם לעבר הריפוי שהעם הזה כל כך צריך.
איתי חן ז"ל
(באדיבות המשפחה)
מנהיגות נמדדת בשעות כאלה בדיוק. היא נמדדת ביכולת לומר "הכאב הזה שייך לכולנו", ולא בשאלה מי מרוויח ממנו בסקרים. אמריקה הראתה השבוע איך זה נראה. ישראל, שבה נרצחו הילדים שלנו, האחים שלנו, ההורים שלנו, עוד לא.
אני פונה לחברי הכנסת מכל הסיעות: תביאו החלטה משותפת. תנו לה את אותה פשטות שיש בהחלטת הסנאט, עם שמות, זיכרון, צדק והתחייבות להמשיך ללוות את המשפחות נפגעי האסון ולהעניק להם את הטיפול הראוי. תחתמו עליה יחד. ואם ראש הממשלה ומפלגתו לא יוביל את זה, שזה יהיה מבחן בוחן לכל אלו שמתכוונים להצביע להם בבחירות הקרובות.
הפעם האחרונה שראש הממשלה עמד על במת הכנסת וניסה להזכיר את השם של הבן שלי, הוא טעה בשמו. בפעם לפניו, מעל במת עצרת האו"ם לפני שנה, בזמן שהקריא את שמות החטופים, הוא לא הקריא את שמו ושאר החטופים החללים. אולי הפעם יוכל לתקן ולהקריא את כל שמות החללים, כולל את הבן שלי, ירכין ראש וייקח אחריות. אולי ממעשה מנהיגות שכזו, הדרך להגיע למשפחות החללים ולבקש סליחה תגיע.
רובי חן הוא אביו של סמ"ר איתי חן ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר ונחטף לעזה במשך 760 ימים.
