ליז, אימו של שחר בן נעים ז"ל, מחכה במתקני הרבנות הצבאית במחנה שורה ליד רמלה כבר מיום שבת, אחרי המתקפה של חמאס על עוטף עזה והמסיבה ליד רעים. השיחה האחרונה עם שחר התקיימה באותו בוקר ב-8:45. "שחר הגיע ב-6:00 בבוקר למסיבת האפטר", סיפרה אתמול (שלישי). "בשיחה הוא אמר שיורים עליהם, הוא ראה איך הורגים את החברים שהיו איתו באוטו וברח מהרכב לכיוון אזור מיוער".
מי שזיהה את גופתו היה חבר טוב שלו, מתנדב זק"א שבמקרה נתקל בה. "אחות של שחר היא זו שהכווינה את זק"א למיקום שהוא הספיק לשלוח", היא אומרת. "החבר שלח לנו תמונה שלו מת על הקרקע ומאז אנחנו פה. אמרו לי שתוך שעה הגופה תצא, אבל יש פה מחדל. המשאיות מלאות גופות ולא מפסיקות להגיע. הן מסומנות עם מספר ואזור. את שחר הביאו ממפלסים. יש לי את המספר, אבל אף אחד לא מוכן לתת לי את שחר. אני מתחננת שיתנו לי להיכנס ולזהות אותו. אני הרי ראיתי את התמונה שלו, הוא שלם".
לטענתה, אחת הבעיות היא שאת הגופות העבירו ממשאיות לקונטיינרים וערבבו אותן. "שחר נשוי, יש לו שני ילדים בני 13 ו-10, אשתו בהריון", היא אומרת. "אני מתחננת, תנו לי לקחת אותו מכאן ולקבור אותו".
בכניסה לבסיס הוקמה עיר אוהלים עם קונטיינרים מקוררים, שם עובדים על זיהוי רוב הגופות. אם מדובר באחד המקרים המורכבים יותר לזיהוי, או שמדובר בחלל צה"ל, הגופה מועברת לזיהוי במתקן הקבוע של הבסיס. אנשי הרבנות עורכים הליך זיהוי ראשוני לכל גופה – בדיקות DNA וצילומים נוספים. בשלב השני בודקים התאמה מול המאגרים השונים של המדינה או מול בדיקת DNA של קרוב משפחה. בסוף יש עוד תהליך נוסף של המשטרה והוצאת רישיון קבורה.
לצד משפחת בן נעים יושבת אורטל, אחותו של הכדורגלן לשעבר ליאור אסולין שנרצח גם הוא במסיבה. שחר וליאור היו חברים טובים והגיעו לשם יחד. "שחר התכתב עם אימא שלו וסיפר לה שליאור מת לו בידיים", אומרת אורטל. "חבר הילדות שמתנדב בזק"א זיהה את שניהם, הוא אפילו שלח לנו תמונה של ליאור".
היא שולפת את הטלפון ומראה את התמונה. הפנים שלו ללא שריטה ועל החזה מונחת תעודת הזהות שלו. "אנחנו פה כבר שלושה ימים, ישנים על הרצפה", היא מוסיפה. "אנחנו יכולים לזהות אותו ברגע. באנו הכי מסודרים, עם מסמכים, אבל יש פה מלחמות אגו. פגשנו פה מתנדבים של זק"א שזאת העבודה שלהם. הם מבקשים כבר יומיים להיכנס לעזור ולא נותנים להם. כולם עושים עבודת קודש, אבל יש פה קרבות אגו על חשבוננו. 100 וקצת אנשים על יותר מ-1,000 גופות והמשאיות ממשיכות לזרום".
"אני לא הולכת בלי אריאל"
על הבניין הגדול שבו עוסקים במלאכת הזיהוי יש כיתוב ענק: "לקדושים אשר בארץ המה". שער פח לבן וגדול בכניסה נפתח מדי פעם וממנו יוצאים חיילי פיקוד העורף, עובדים סוציאליים ומתנדבים שמנסים להרגיע את המשפחות ולענות על שאלות. הרבה תשובות אין להם. הם בעיקר מסבירים שמדובר בתהליך מורכב ומציעים למשפחות להתאזר בסבלנות וללכת הביתה.
"אני לא יכולה לזוז מפה", אומרת שושנה ביליה, שבעלה אריאל נרצח בשבת באופקים. "הכלב נבח והתחילו אזעקות. רצנו למקלט בחוץ כי אין לנו ממ"ד. הילדים ממש נבהלו וביקשו ללכת לסבא וסבתא שגרים שני בתים מאיתנו. גם אח של בעלי ומשפחתו היו שם. פתאום התחילו יריות ועלינו כולם לקומה השנייה, סגרנו דלתות וחלונות. אריאל וגיסי הלכו להסתכל מהחלון של החדר הקדמי בקומה, הם חזרו ואמרו שראו שני אנשים על מדים יורים בשוטר שצעק להם שהוא יהודי. התקשרנו למשטרה ולא היה מענה, פתאום אנחנו שומעים אותם בתוך הבית, מחוץ לדלת ומדברים בערבית. אריאל החליט שאנחנו צריכים לברוח דרך החלון לגג של המחסן כי אחד מהם יצא לאגף את הבית. קפצנו כולנו עם הילדים. אריאל נשאר אחרון. הוא לקח מוט ברזל ואמר שאם הם יבואו הוא יעכב אותם".
תיעוד בריחת משפחת ביליה והירי באריאל
הרגל של אמא שלו נתקעה, ושחר הצליח לשחרר אותה בשנייה האחרונה, אבל לא הספיק לצאת מהחלון בעצמו ונורה למוות, כפי שתועד בסרטון מצלמת האבטחה של השכנים. "אנחנו פה מאתמול", אומרת שושנה. "הבנו שכבר הגיעו יותר מ-1,000 גופות ורק מעט אנשי צוות והם לא ערוכים. מי שעובד כאן עושה באמת כל מה שהוא יכול, אבל העומס כנראה גדול מדי. אני לא הולכת בלי אריאל".
"עולם שלישי. איבוד שליטה"
טענות דומות נשמעות מבני משפחתו של סמי אלגרגאוי, נהג הסעות בן שבט אל-עזז שליד באר שבע, שנרצח סמוך לשדרות, לשם הסיע פועלים בשעת בוקר. גם הם נמצאים כאן כבר שלושה ימים. "ראינו סרטון שהוא ברכב ירוי עם הראש שמוט", הם מספרים. "התקשרנו למשטרה אבל הבנו שהם לא באמת מתכוונים לעשות משהו, אז מישהו מהמשפחה נסע עד לשם בשיא הבלגן של שבת. הוא הצליח להגיע עד 100 מטר מהאוטו. זה היה בשש בערב, 12 שעות אחרי. הוא ראה שם את סמי יושב באותה הפוזה בדיוק כמו בסרטון. הבנו שהוא מת".
מאז הם כאן, יושבים ומחכים. "יש כמות מטורפת של גופות. אנחנו פה על השער, כל היום סופרים, ויוצאות מעט מדי גופות. בקצב הזה ייקח להם שבועות, אפילו חודשים. אנחנו יודעים שסמי מת ויכולים לזהות אותו ולהתקדם, אבל אין עם מי לדבר. רק מספרים לנו שזה מורכב, כמו תקליט שבור. אומרים לי ללכת הביתה ושיתקשרו, אבל אנחנו לא רוצים ללכת. יש פה אנשי מקצוע מהתחום שרוצים לעזור, הגיעו לפה חבר'ה של זק"א שעובדים בזה ביום-יום והציעו עזרה. שלחו אותם ולא מאפשרים להם.
"במדינה מתוקנת לא יכול להיות דבר כזה. אומרים לנו שחסר מכשור. אז תביאו מחו"ל. יש פה חוסר ודאות מוחלט. עולם שלישי, איבוד שליטה. אנחנו לא באים בטענות חס וחלילה לאנשים המדהימים שעובדים פה סביב השעון. הם מלאכים. אבל תעזרו להם, תכניסו עוד כוח אדם, תפסיקו לייסר את המשפחות. היום יושבות כאן 20 משפחות, מחר 200 ומחרתיים 600".
משה, חרדי תושב בני ברק ומילואימניק של הרבנות הראשית, יוצא ממשמרת של 18 שעות. הפנים שלו מספרות הכול. בדרך למכונית הוא בקושי מצליח לפתוח את העיניים. "אני פה משבת בערב במשמרות", הוא מספר. "אני לא רוצה להרחיב על מה שאנחנו עושים בפנים מפאת צנעת הפרט, רק אומר שזאת עבודה קשה שלא נגמרת ואנשים עובדים במסירות נפש".
"אני לא מסוגל לזוז מכאן בלי לדעת"
כלי רכב נכנסים ויוצאים מהמתחם כל הזמן, וכך גם משפחות שבאות והולכות. כולם מנסים – ללא הצלחה - לשכנע את החיילים בכניסה לאפשר להם לנסות לזהות את יקיריהם. א', רופא משיבא שהגיע כדי לעזור בזיהוי, נראה מותש: "נעבוד פה עד שנשחרר את הגופות של כולם לקבורה. אנחנו עושים הכול כדי להגיע כמה שיותר מהר לזיהוי של כולם, ויש עוד גופות שבדרך".
בני הזוג גל ונאג'י עבדוש מקריית עקרון היו בין הנמלטים ממסיבת הטבע ליד רעים. "ב-90% שגל נהרגה", אומר בצער בן הדוד ישראל שממתין מחוץ לבסיס. "אנחנו לא יודעים מה עם נאג'י, אבל לגבי גל ראינו תמונות שלה שוכבת ליד האוטו השרוף. עברנו כבר את כל בתי החולים ועכשיו באנו לפה. יש להם שני ילדים שנמצאים כרגע אצל אחות של גל, ושמענו שכאן מטפלים בגופות אז באנו". כשנציג פיקוד העורף יוצא אליהם וממליץ שילכו לנוח בבית, הם נשברים. "אני לא מסוגל לזוז מכאן בלי לדעת", צועק בבכי אחד מבני המשפחה. "אני לא יכול לחזור הביתה".
דובר זק"א מוטי בוקצ'ין מגיע אחרי שסיים יום ארוך בכפר עזה. בשיחה עם ynet הוא אומר: "אנחנו אלה שעושים את הפעילות בשטח. אנחנו עוברים יישוב יישוב, בית בית, מפנים את הגופות למשאיות קירור שמעבירות אותן לכאן. הצענו עזרה כבר ביום הראשון ודחו אותנו. פנינו שוב בעקבות תלונות המשפחות ובסוף בצה"ל הסכימו וביקשו שנתארגן על כמות של מתנדבים. התארגנו, המתנדבים מוכנים, אבל בינתיים זה עדיין תקוע. חבל, יש לנו אנשים מיומנים שזה המקצוע שלהם".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הטענות שמוצגות לא נכונות. אין מחסור בכוח אדם וציוד במחנה שורה. אנשי זק"א לוקחים חלק בפעילות. הזיהוי בהחלט לוקח זמן, יש הרבה גופות. ולגבי המשפחות שמבקשות להיכנס ולזהות את גופות קרוביהם - זה בלתי אפשרי. אנחנו פועלים בתהליך סדור".
