חיסולו של עז א-דין חדאד, ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, הוא הישג חשוב. מדובר באדם רע, שלקח חלק בתכנון המתקפה הרצחנית על ישראל ב-7 באוקטובר. להוציא אדם כזה מהמשחק יש ערך מבצעי, מוסרי וציבורי. ויש לזה גם מסר חשוב: מי שפוגע בנו – חי על זמן שאול. אבל למרות שמדובר בהישג חשוב, כנראה שמוקדם מדי לצאת לחגוג עם הבקלאוות.
ברגע שמתפרסמת ידיעה על חיסול, יש תחושה של סיפוק. הצדק נעשה. אדם שסימל רוע, אכזריות ואיום איננו עוד. זה טבעי לגמרי. בני אדם זקוקים לסגירה. אנחנו מעדיפים פעולה על פני המתנה, תוצאה מיידית על פני תהליך ארוך, ותמונות של מחבלים מחוסלים על פני דיונים משעממים על תשתיות, ריבונות, חינוך וקווים בכל מיני צבעים.
בכלכלה ההתנהגותית קוראים לזה הטיית ההווה. אנחנו נוטים להעריך יותר הישגים מיידיים קטנים על פני הישגים עתידיים גדולים. חיסול הוא הישג מיידי. גם הפצצה. הם מצטלמים טוב, מייצרים כותרות, ונותנים תחושה של ניצחון. של מומנטום. לעומת זאת, מניעת התחדשות ארגונית או בניית חלופה שלטונית הם הישגים עתידיים. והם דורשים תהליכים מורכבים – פירוק תמריצים, ייבוש מקורות כוח, יצירת הסדרים אזוריים, חיזוק כוחות מקומיים שאינם ג'יהאדיסטיים. כל אלה מצטלמים פחות טוב בתקשורת.
וגם אנחנו צורכים את החיסולים כמו שצורכים חדשות: נקודת שיא, סיפוק קצר, ואז המתנה לפרק הבא. כאילו שהביטחון שלנו הוא סדרה בנטפליקס שלא יודעת מתי להסתיים.
ברגע שמתפרסמת ידיעה על חיסול, יש תחושה של סיפוק. הצדק נעשה. אדם שסימל רוע, אכזריות ואיום איננו עוד. זה טבעי לגמרי. בני אדם זקוקים לסגירה. אנחנו מעדיפים פעולה על פני המתנה, תוצאה מיידית על פני תהליך ארוך
ההנחה שחיסול ראש הנחש יוביל לקריסת המערכת כולה הייתה אולי נכונה במאה הקודמת. כיום, ארגונים כמו חמאס, חיזבאללה, החות'ים והמשטר האיראני אינם אדם אחד. הם מערכות. יש להם היררכיה, ערוצי מימון, תעמולה, זהות קולקטיבית, תמיכה חיצונית ויכולת התאוששות. לכן השאלה איננה רק את הראש של איזה נחש חיסלנו, אלא מה קורה למערכת אחרי החיסול.
מאז 7 באוקטובר ישראל חיסלה שורה ארוכה של בכירים בחמאס, בחיזבאללה, באיראן ובקרב החות'ים: סאלח אל־עארורי, מוחמד דף, איסמעיל הנייה, יחיא סינוואר, מוחמד סינוואר, חסן נסראללה, האשם ספי א-דין, פואד שוכר (רשימה חלקית) – ועכשיו גם חדאד. זו רשימה שמעידה על יכולת מודיעינית ומבצעית יוצאת דופן. מעט מאוד מדינות בעולם מסוגלות לפעול כך, לאורך זמן, בכמה זירות במקביל.
אף אחד לא נעלם
אבל למרות שחיסלנו בממוצע כשלושה ראשי נחש לכל ארגון, אף אחד מהם לא נעלם. גם לא החות'ים, שאפילו לא שמענו עליהם לפני זה. חמאס נפגע קשה, אבל עדיין משמר אחיזה בעזה. חיזבאללה נפגע קשה, אבל ממשיך לאמלל את תושבי הצפון ולפגוע בחיילים. החות'ים ממשיכים להיות זבוב טורדני בזירה האזורית. איראן ספגה מכות משמעותיות, אבל הרעיון, המערכת והשאיפה האסטרטגית שלה לא התאדו.
הורדנו הרבה ראשים. השאלה היא אם פגענו מספיק גם בגוף שמצמיח אותם כל פעם מחדש. אפילו מירי רגב הודתה השבוע בראיון שההבטחה לניצחון מוחלט לא באמת כללה חיסול מלא של האיום.
לכן הדיון הוא לא על עצם החיסולים. הוא למה הם נועדו. ומה קורה אחריהם. אם זה שלב ראשון באסטרטגיה לחנוק את הארגון מכל הכיוונים – לפגוע ביכולת הפיקוד, למנוע הכתרת יורשים, ולייצר מציאות שבה הארגון מתקשה להשתקם – יש סיכוי להגיע לניצחון קצת יותר מוחלט.
אבל אם החיסול הוא המטרה, ולאחר מכן אנחנו רק מחכים לשם של המחוסל הבא, אז מדובר פחות על הישג, ויותר על רימייק של הסרט "לקום אתמול בבוקר (Groundhog Day): חיסול, יורש, חיסול, יורש. לפחות בסרט המקורי, ביל מאריי הבין שהוא חייב לשנות משהו בעצמו בשביל שיוכל להתעורר לבוקר חדש.
אולי גם אנחנו נצא מהלופ אחרי שנבין שאנחנו כנראה עושים משהו לא נכון. בכל פעם מנצחים את המערכה ומפסידים במלחמה.
כן, יש גם בעיה מוסרית
כי למרות שלא נעים לדבר על זה, יש בכך גם בעיה מוסרית. לא משום שאסור להפעיל כוח נגד מי שרוצה להשמיד אותנו. יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע. אלא משום שיש הבדל בין שימוש בכוח והתחכום של הצבא שלנו כדי לחרוט עוד כמה איקסים על הקת, לבין חיסול הסכנה הקיומית על ישראל.
גיא הוכמןצילום: יובל טבוללכן, חיסול צריך להיות רגע של סיפוק זהיר, לא של אופוריה. זה מצוין שיסתובבו בעולם פחות מפלצות. וחשוב שאויבנו יידעו מראש שכל מי שינסה לפגוע בנו חורץ את גורלו. אבל במקום להמר על השם של המחוסל הבא, אולי כדאי שנזכור: העתיד אומנם רחוק, אבל בסוף הוא מגיע. אז כדאי שנחשוב גם עליו.
חיסול הוא לפעמים התחלה הכרחית. אבל הוא לא יכול להיות סוף הסיפור. כי הביטחון שלנו לא נמדד במספר הבכירים שחוסלו, אלא במספר הארגונים שמצליחים לגדל בכירים חדשים.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
