ואולי, בחלוף 12 ימים של מלחמה שבה העורף הוא המטרה, מגיע לציבור הישראלי לשמוע את האמת: מה המטרה של המלחמה הזו? מה התוכנית? מה אסטרטגיית היציאה, ואם התשובה היא "הפלת המשטר", אז מה יקרה מבחינתנו אם המשטר אינו נופל. אלא שמתברר שבימים שבהם מנהיג עליון יש לא רק באיראן, אסור גם לשאול את הדבר הכי אלמנטרי שציבור תחת אש רוצה ויכול לשאול: מה היעדים של המלחמה מול איראן.
כל מי ששירת בצה"ל יודע שכאשר יחידה יוצאת למשימה, המטרה שלה מוגדרת. גם הדרכים להגעה למטרה או ליעד מתוכננות. וכאשר המשימה מתבצעת, מוגדר כיצד מסיימים את המבצע, איך ממשיכים לשלוט ביעד שנכבש או איך נסוגים ממנו. פשוט. בסיסי. זו בעצם תוכנית יציאה, או אסטרטגיית יציאה. לא כל שכן כשמדינה יוצאת למלחמה של ממש תוך גיוס מלא של העורף והחזית. מקבלי ההחלטות והציבור צריכים לדעת מה התוכנית ומה קורה אם היא משתבשת. האם המטרה היא השמדה מוחלטת של איראן? השמדה של המשטר? השמדה של יכולות הגרעין? אלא שמתברר שהדבר האלמנטרי ביותר שציבור יכול לעשות – לשאול לאן פנינו – הופך להוכחה ל"חולשה". יש כבר כאלה שמכתירים את מי ששואל את השאלות שחייבות להישאל כ"מרעילי בארות", לא פחות.
כל מי ששירת בצה"ל יודע שכאשר יחידה יוצאת למשימה, המטרה שלה מוגדרת. גם הדרכים להגעה למטרה או ליעד מתוכננות. וכאשר המשימה מתבצעת, מוגדר כיצד מסיימים את המבצע, איך ממשיכים לשלוט ביעד שנכבש או איך נסוגים ממנו. פשוט. בסיסי
תפקידה של התקשורת בכל דמוקרטיה, הוא להטיל ספק ולשאול את השאלות הקשות, אך בישראל משהו בהבנה הזו התערער: אם חלילה העזת לבקר או לשאול, אתה כבר חלק ממחנה הבוגדים, מ"החלשים". אז רק תזכורת לכל אותם פרשנים, מומחים, עיתונאים ופרופסורים מטעם: זו חובתנו - המקצועית והלאומית. לאחר שנתיים וחצי של מלחמות שמתנהלות באופן כושל, מבלי לקבוע יעדים - ראו מקרה עזה - חובתנו לשאול שוב ושוב עד שנקבל תשובות הגיוניות. כששאלנו מה התוכנית בעזה, מה החלופה לחמאס, חבורה של שופרות ומעריצי נתניהו האשימו שאנחנו שמאלנים, בוגדים, חובבי חמאס. ואז המלחמה בעזה הסתיימה וברצועה שולט חמאס ומתחמש שוב, מבלי שהממשלה עושה דבר.
אקסטזה
חיסולו של עלי חמינאי ביום שבת שעבר גרם לפרץ של אקסטזה והתרגשות לא רק בציבור הרחב בישראל, אלא גם בתקשורת ובאולפנים. הצמרת המדינית הבהירה שהיא חותרת להפלת המשטר באיראן. אלא שבחלוף כמה ימים גם חלק מהעיתונאים שהתפעלו כל כך מנתניהו, הבינו שחיסולו של מנהיג בן 87 והחלפתו בבנו בן ה־56 שידוע כקיצוני אפילו יותר ממנו, רחוקים מלהביא את ישראל למטרותיה: בראש ובראשונה פירוק הגרעין האיראני, מסירה למערב של כ־450 ק"ג של אורניום מועשר לרמה של 60 אחוז ופגיעה קשה בטילים הבליסטיים. הפלת המשטר? אפילו בדרג המדיני כבר מודים שזה לא באופק. ומכאן גם החלו לעלות השאלות, אך מהרגע שצפו השאלות והתברר שהמשטר אינו על סף קריסה, החלו מקורבי ראש הממשלה לתקוף בזעם את מי שלא הצדיע למנהיג העליון הישראלי.
אז הנה רשימה קטנה של שאלות שלפחות חלק מהציבור בישראל ישמח לשמוע את התשובות עליהן: אם המשטר לא נופל, איך ניתן בכל זאת לגרום לטהרן לעצור לגמרי את העשרת האורניום ולמסור לידי המערב את האורניום מועשר שיש בידיה, שיכול להספיק לייצור של כעשר פצצות גרעין? (שימוש בעוד כוח הוא תשובה לגיטימית). ואם המטרה המאוד לגיטימית של המלחמה היא להאט את פרויקט הגרעין האיראני ככל שניתן, מדוע מפמפמים את "הפלת המשטר" כיעד, כמטרת־על? ומה עם החיסול של חמינאי? האם הפעולה הזו הייתה אמורה להביא להפלת המשטר, ואולי היא דווקא מחזקת את התמיכה האיראנית במשטר האיסלאמיסטי? האם נלקח בחשבון שהיורש של חמינאי יכול להיות קיצוני יותר ממנו? ומה יקרה אם איראן לא תיכנע בפני המערב ולא תסכים לדון על מסירת האורניום המועשר או עצירת הגרעין? האם נכונו לנו שבועות של לחימה? חודשים? אולי חודשים רבים?
אבי יששכרוףצילום: גבריאל בהרליהבמלחמה הזו הגיעו חיל האוויר ואגף המודיעין בצה"ל להישגים חסרי תקדים, אך מקורבי ראש הממשלה מתעקשים לחגוג אותם כאילו כבר הביאו לניצחון במלחמה. ההתרחשות הזו מזכירה את המלחמה בעזה, אז כל חיסול של בכיר בחמאס הביא עימו לתחושה של ניצחון שלא קרה. כמה פעמים נשמעו בהקשר של חמאס הדיווחים כי חמאס מראה סימני שבירה, או כניעה, או התרסקות, וכל פועל אחר המתאר סף כניעה? גם לאחר שומר החומות ב־2021, התבשרנו על ניצחון אדיר של ישראל על ארגוני הטרור בעזה, על מבצע אדיר נגד המנהרות של חמאס ברצועה. ואז התבררה האמת הקשה. אז כן, תפקידנו, חובתנו, תמיד, תהיה לשאול את השאלות. מי שחושב שמדובר ב"הרעלת בארות" מנסה להגדיר מחדש את גבולות הדמוקרטיה בארצנו.
