אלקין בנאום נגד נתניהו
(צילום: Al Ymama)
מערכת הבחירות המתחממת, שכבר בשלביה ההתחלתיים צוברת תאוצה שמתאימה בדרך כלל לשלבים מתקדמים יותר, מרמזת כנראה עד כמה החודשים הקרובים הולכים להיות מורכבים ובלתי צפויים.
הפתיחה המהירה של גדעון סער, ההחלטה של נפתלי בנט לרוץ לראשות ממשלה מבלי להתחייב שישב או לא ישב עם נתניהו, וההתארגנות במרכז שמאל שיש לה השפעה קריטית על מה שיקרה לבסוף - הכניסו את המערכת כולה לסחרחורת, שעות בודדות אחרי שהכנסת התפזרה. אף אחד לא חיכה שהאבק ישקע.
ריבוי הדרמות שהתרחשו השבוע כבר כמעט השכיחו את האירועים הגדולים שהובילו לרגע הזה. את ארבעת המורדים - שלושה מכחול לבן ואחת מהליכוד - שהחליטו במו ידיהם לסיים את חייה של הממשלה הזאת ובמידה רבה כפו על ראשי המפלגות שלהם בחירות בלי יכולת למרוח עוד זמן.
בימים האחרונים הפכה כחול לבן והעומד בראשה בני גנץ לשק חבטות של ממש. באופן שכמעט לא היה כעוצמתו בשנים האחרונות אולי אפילו בכלל. שפה בוטה, סגנון אלים וקיצוני.
אלא שבסוף שבוע שכזה, כשמערכת הבחירות כבר יצאה לדרך - אפשר בכל זאת לסמן הישג אחד אישי לגנץ, האיש שכולם נהנים עכשיו להשחיר.
מלבד כוונותיו הטובות ויושרו הפנימי, הוא היחיד בעשור האחרון שהצליח, גם בבחירות וגם עכשיו, לערער את הנצחיות של נתניהו. הוא הדביק לו תאריך תפוגה, כבל את ידיו בממשלה פריטטית ונטרל אותו באופן שכמעט לא מאפשר לו מרחב תמרון ומשילות, ובמידה רבה עשה את העבודה לבאים אחריו.
הקרב שיתפתח בימין במערכת הבחירות הקרובה יהיה קשה, עקוב מדם פוליטי, ותוצאותיו יהיו דרמטיות בכל מקרה. המעבר של השר זאב אלקין השבוע לסער, והסגנון שבו עשה את זה, מרמזים עד כמה.
אלקין חצה את הרוביקון באופן שאף אחד לפניו עוד לא חצה. הוא נשא נאום שרק מי שהיה קרוב מאוד לנתניהו יכול היה לכתוב ולשאת, ודקר את נתניהו בכל שורה ושורה. מעבר לתוכן, הוא אותת לכולם, לאלה שנשארו בליכוד ולאלה שלא וחוששים לעבור את הגבול, שחומת הפחד נפלה. האם יהיו לכך השפעות רחבות יותר על הליכוד ועל שחקני הגוש הימני והחרדים? השבועות הקרובים יכריעו.
