"ביום חמישי האחרון נסענו בשני רכבים לשדה התעופה. שושי, האמא, נהגה, ואני ישבתי לצדה של מור מאחור. כל הדרך התחבקנו, והיא בעיקר ביקשה סליחה, ושוב סליחה, על זה שהמעשה שלה יכאיב לנו. דיברנו כמה אנחנו אוהבים, אבל אמרתי: 'זהו, מספיק לסבל שלך, לא רוצה שתסבלי יותר'. רואים ילדה יפה וחכמה שבפנים אין נפש, הכול מרוקן. היא רוצה רק דבר אחד: להצטרף לבעלה אלון, שאהבה אהבת נפש, שנרצח עם עוד שני אנשים בטיול במצרים ב-8 באוקטובר, והיא נלחמה שיכירו בהם כקורבנות של טבח 7 באוקטובר, והצליחה".
כך מספר הבוקר (שני), בקול חנוק מדמעות, האבא אילן כהן, שיחד עם האמא שושי ובני משפחה נוספים ליווה בשבוע שעבר את מור שמלי בת ה-35 לנתב"ג. משם היא המריאה לשווייץ כדי לעשות את מה שרצתה כבר שלוש שנים: לסיים את חייה.
גלריה
מימין: אלון ומור שמלי, הוריה שושי ואילן, והאחיות שקד ואגם. "תבחרו בחיים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
בעלה של מור, אלון, נרצח לנגד עיניה בפיגוע בטיול במצרים לפני שלוש שנים, ב-8 באוקטובר 2023. האם שושי מספרת כי "היא נרצחה שם במצרים. מאז האסון, שבעלה נרצח לנגד עיניה, והטראומה שעברה בפיגוע, היא הייתה חיה-מתה. היא לא יצאה מזה. הנפש שלה נרצחה יחד עם אלון, בעלה, שאהבה ללא סוף. עכשיו היא פשוט נפטרה. היא המשיכה לחיות, אבל לא הייתה מסוגלת לשאת את האובדן והכאב כדי לנסות ולחיות לצידם".
מור השאירה צוואה להוריה אילן ושושי, לאחיות הצעירות ממנה, שקד ואגם, ולבני המשפחה. "תבחרו בחיים, תמשיכו לחיות, לשמוח, להנות. כמשפחה אנחנו נעשה את מה שמור ביקשה מאיתנו, נעשה את מה שניסינו בכל כוחנו לשכנע את מור: לחיות לצד הכאב והטרגדיה", מספר האב.
ההורים, אילן (61) ושושי (59) כהן, המתגוררים בבת ים, קיבלו ביום שישי בצהריים את ההודעה שנקבע מותה של מור, בתם הבכורה מבין שלוש הבנות. אילן אומר כי הוא ובני המשפחה עשו הכול כדי לסייע לה להתמודד עם הטרגדיה, מבחינת טיפולים מקצועיים של פסיכיאטרים, פסיכולוגים, ריפוי בעיסוק וכל מה שניתן לעשות.
האב מתאר את הדברים שבתו סיפרה להם: "אני רואה שיש אנשים שעברו אובדן והצליחו להתמודד, אנשים חזרו מהשבי וגילו שמשפחתם נרצחה, אנשים בנו זוגיות, אנשים קמו מהאובדן". היא הוסיפה: "לא, זה לא מתאים, אני מרוקנת, אין לי את הכוח לנסות להתחיל להתמודד, לחיות בלי אלון. אני מבינה שככה זה אצלי". אילן אומר כי בתו ביקשה מהמשפחה ש"כשזה יקרה, אתם תרצו ותבחרו בחיים. תשמחו בשבילי שהגעתי למנוחה, שפסק הסיוט שלי, תהנו, תשמחו, תבלו".
אלון ומור. "שלוש שנים נלחמה רק לדבר אחד: שיזכרו אותו"
(צילום: מתוך האינסטגרם )
הוא מעריך שהלוויה תתקיים בסוף השבוע הקרוב: "נשב שבעה, ואחר כך נקום ונעשה את מה שמור ביקשה, מה שהיא לא הצליחה: לחיות לצד הכאב. מאז שבעלה נרצח, היא פשוט שרדה, לא חיה. לא עבדה ולו דקה בודדת במקצוע שכל כך אהבה. היא הייתה מורה לחינוך מיוחד, עשתה קסמים עם הילדים, הצילה משפחות, הייתה להם לעוגן, אבל לא הצליחה להציל את עצמה".
לדבריו, "שלוש שנים מור נלחמה רק למען דבר אחד: שיזכרו את אלון. היא הלכה לכנסת, הגיעה לנשיא המדינה, התראיינה בתקשורת והלכה לכל מקום אפשרי כדי להילחם למען ההנצחה של אלון והשניים שנרצחו איתו. היא חשה קצת אשמה שלקחה אותו לטיול. הם מאוד אהבו לטייל".
"השגרירים ברחו ב-7/10, אמרו להם 'הכול בסדר'"
אילן מתאר את הכאב על כך שעד היום לא קיבל תשובות מהמדינה: "מישהו במצרים רצח שלושה ישראלים, אבל מבחינתנו הוא רצח גם את מור, ולא יודעים דבר על מה שקורה במצרים. האם מעמידים אותו למשפט על הרצח? המדינה שלנו מתעלמת לחלוטין מהפיגוע ולא דורשת תשובות מהמצרים. אז מה אם זה מצרים? אי-אפשר לדרוש ממצרים תשובות בתור מדינת ישראל? זה לא מעניין את המדינה שלנו, שאזרחים נרצחו. מדהים שאנשים עדיין נוסעים למצרים, כאילו הכול בסדר".
"הוא היה אדם סופר-מיוחד, והיא לא ראתה את חייה בלעדיו"
(צילום: מתוך האינסטגרם)
הוא מוסיף כי "ביום הטבח, בשבת השחורה, ב-7 באוקטובר, השגרירה והעובדים בשגרירות ברחו ממצרים, אבל לא אמרו דבר למטיילים. אמרו להם: 'תמשיכו לטייל, הכול בסדר'. זה היה היום האחרון שלהם בטיול לפני הטיסה חזרה ארצה. היו יכולים רק להגיד להם: 'תישארו במלון, אל תצאו מהמלון, ותחזרו למחרת בטיסה לישראל'. אף גורם ישראלי לא עשה את זה". הוא משתף כי "כל הזמן זה כאב למור שאנשי השגרירות ברחו. 'למה לא אמרתם לנו?'. ככה זה נשאר עמוק בליבה. היא חשה אשמה כי היא לקחה אותם לטיול הזה".
ביום חמישי האחרון מור נחתה בשווייץ בשעה 21:00, ישנה לילה במלון, ולמחרת, ביום שישי, הגיעה למקום. לדברי האבא, בשעה 12:45 בצהריים קיבלו הודעה שנקבע מותה. "שלוש שנים ניסינו לעצור את האירוע, את הסוף הזה", הוא אומר בקול חנוק. "כאב לה, והיא ביקשה סליחה, כי היא יודעת שזה יפגע בנו. 'סליחה שגורמת לכם כזה כאב וצער'. קשה לנו. מה שעברנו הוא בלתי אפשרי, בלתי נתפס, לא אנושי. אין לתאר את זה, כהורים".
אילן משחזר את הרגעים הקשים ביותר שיכול הורה לעבור, כשאשתו והוא ליוו את בתם ברגעי הפרידה האחרונים: "מור אמרה לנו: 'תודה להורים שהייתם בשבילי. סליחה, סליחה וסליחה. אבא, אני אוהבת אותך'. לאמא, לאחיות, לכולם אמרה שהיא אוהבת, ושוב אמרה: 'סליחה שאני פוגעת בכם'". האב מספר כי "כמה שזה נשמע אכזרי ומטומטם, איחלתי לה בליבי בהצלחה. היא עברה שלוש שנים של ייסורים. 'לא מגיע לך לסבול', אמרתי בליבי. זה קרה כמו שרצתה. מהרגע הראשון שחזרה ממצרים היא ניסתה בכל דרך לסיים את חייה".
מור זועקת בכנסת: "5 פעמים בלעתי 170 כדורים כדי להצטרף לבעלי". ינואר האחרון
(צילום: ערוץ כנסת )
אילן אומר שהיה חשוב למור להעביר מסר שזו החלטה אישית שלה, והיא חששה שהמעשה שלה עלול לעודד אנשים למעשה דומה - דבר שלא רצתה. "שלא יצא, חלילה, שהמעשה שלה יכניס רעיונות לאנשים. היא תמיד אמרה: 'אני לא רוצה לעודד את הדבר הזה. זה לא מעשה נכון לאנשים, שחס וחלילה מישהו לא יעשה דבר כזה'". אילן הדגיש את דברי בתו: "אנשים עברו שואה, איבדו אישה, איבדו ילדים, חזרו מהשבי בעזה וגילו שבני משפחה נרצחו, אנשים עברו זוועות, אבל הם התגברו", מור אמרה: "אני לא הצלחתי".
המלחמה להכרה - והעשייה למען אלון
בשלוש השנים האלה מה שהחזיק את מור היה המאבק למען הזיכרון של אלון ושני הנרצחים הנוספים על אדמת מצרים ב-8 באוקטובר 2023 - אמנון בצלאל (64) וחגי אפרת (83). לצידם נרצח גם המדריך המצרי סייד כמאל אל-חוואלקה. "היא נלחמה בכנסת כדי שיכירו בהם כנרצחים של טבח 7 באוקטובר, אבל אמרו לה: 'בעלך נרצח במצרים, את לא 7 באוקטובר'. היא נלחמה והצליחה במלחמה שלה. לא הסכימו שתציב שלט ברעים, אבל היא הצליחה בסוף. כל מה שהשיגה היה במלחמות. במקום שנהיה עם אחד, מחפשים מי בעד ומי נגד, והכול פוליטיקה".
מור הייתה כאמור כמורה לחינוך מיוחד, וגם בעלה אלון עבד כמורה - לחינוך גופני. "מאז הפיגוע היא לא עבדה אפילו דקה אחת. היא הייתה קוסמת, עשתה עם ילדים מה שאף אחד לא עשה". מור הקימה בקבוצת הכדורגל הפועל תל אביב קבוצת "שווים" של ילדים מיוחדים, לזכרו של אלון - שהיה מאמן במחלקת הנוער. "העשייה הזאת למען אלון הייתה הדבר היחיד שגרם לה להתלבש ולצאת מהבית. 'גם אם אין לי כוחות, זה גורם לי לצאת מהבית'".
ההורים הכואבים מתארים כי "מור נרצחה ב-8 באוקטובר, חזרה גוף ללא נפש. לא עבדה, שכבה בבית, לא נגעה בבית, גרה וזהו. היא קיבלה את כל התמיכה מאנשי המקצוע שניסו לטפל בה ולסייע לה: פסיכיאטר, פסיכולוג, ריפוי בעיסוק. היא בחרה מהרגע הראשון לסיים את חייה, ועכשיו היא תנוח". לדברי האבא, "ניסינו בכל דרך לסדוק את הרצון להצטרף לבעלה אלון, כשסיפרנו לה כמה הילדים שלימדה צריכים אותה, כמה בת של חברה זקוקה לה, שהיא עזרה לה. היא הצילה משפחות כמורה לחינוך מיוחד, אבל לצערי לא הצלחנו".
נרצחי הפיגוע במצרים. "היא נלחמה בכנסת להכרה, אמרו לה 'בעלך נרצח במצרים'"
"ניסינו בכל דרך להגיד לה שאפשר לחיות לצד הכאב", מתאר האב. "אבל היא הייתה בייסורים. כל נשימת אוויר שלקחה לריאותיה בשלוש השנים האחרונות הייתה מיוסרת. שלוש שנים עברו, והיא בתוך הסבל והייסורים. עד השנייה האחרונה לחייה מור דיברה על אלון בלשון הווה. אלון היה אדם סופר-מיוחד, ולא ראתה את חייה בלעדיו".
אילן מספר שמור תמיד אמרה לו בשלוש השנים שחלפו: "המצבר שלי על אפס". רק לאחרונה, הוא אומר, "בגלל שידעה שיש לה את שווייץ, שזה הולך לקרות, הסכימה לבוא אלינו הביתה לארוחה משפחתית לכבוד יום הולדת 35 שלה. בלי חגיגות, רק ארוחה משפחתית, וזה היה לפני חודשיים. לפני שבועיים, פעם ראשונה, הסכימה ללכת למסעדה ליום הולדת של גיסה. כששווייץ היה ממש קרוב, היא הסכימה לצאת למסעדה לחגוג יום הולדת לגיסה".
"לא היה בה פחד, מהרגע הראשון, למות. היא אמרה את זה תמיד, 'אין לי בעיה למות'. הפחד שלה היה לחיות בלעדיו. היא שרדה שלוש שנים נגד רצונה".
המתת חסד - גם על רקע נפשי
הליך המתת החסד בשווייץ נקרא התאבדות בסיוע רפואי, הליך שמקובל בכמה מדינות בעולם. בשווייץ הארגון המוביל הוא דיגניטאס. מטופלים שרוצים לבצע את ההליך נדרשים להוכיח סיבה רפואית לבקשתם - אבחנה של מחלה כמו למשל פרקינסון, דמנציה או ניוון שרירים, או אינדיקציה כלשהי לירידה קוגניטיבית משמעותית שמשפיעה על תפקודים בסיסיים. מלבד אלה, ישנם גם מקרים שבהם מאושרות בקשות על בסיס רקע נפשי.
במסגרת הבקשה, נדרש המטופל גם להוכיח ולהגיש מסמכים שמאשרים שהוא צלול מספיק כדי להסביר מדוע הוא רוצה למות. עם הגעתו של המטופל לציריך, רופא מטעם הארגון משוחח איתו פעם נוספת כדי לוודא שהוא שלם עם החלטתו. בהמשך, ובליווי המשפחה, מגיע המטופל ל"בית הכחול", מעין צימר שבו מתבצע ההליך עצמו. שם, כשלצידו המשפחה, הוא מקבל תחילה חומר נוגד בחילות ולאחר כחצי שעה חומר הרדמה במינון גבוה, שניתן בבליעה או בעירוי, בהתאם למצבו הרפואי. בתוך דקות ספורות, הוא שוקע לשינה ארוכה - עד המוות.
בחודש נובמבר האחרון מייסד דיגיניטאס, לודוויג מינלי, סיים את חייו בגיל 93 בהליך שמציעה החברה. בחודש מרץ נחשף כי פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל בכלכלה לשנת 2002 ומי שהקדיש את חייו לחקר קבלת החלטות, מת גם הוא בהליך זה בשווייץ, בגיל 90.
