המפגש באיסטנבולהמפגש באיסטנבול
שיחות הפיוס באיסטנבול
לאחרונה נפגשו באיסטנבול שני הפלגים הפלסטינים היריבים, פתח וחמאס, והסכימו לקיים בחירות למועצה המחוקקת, לנשיאות ולמועצה הלאומית. צעד זה התקבל בברכה בעם הפלסטיני ועורר אופטימיות. אך לצד האופטימיות מתלווה החשש התמידי – האם אכן נראה שינוי אמיתי בשטח? האם אכן יתקיימו בחירות? ומה יהיו המנגנונים שיסדירו את הבחירות ואת כיבוד תוצאותיהן?

זאת ועוד, אי אפשר להתעלם מכך שהנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין ובקרוב גם סודן, היא שגרמה לפלסטינים להתעורר ולבקש את איחוד השורות. אבל אני תוהה: מדוע רק מול הצעד הזה החליטו הפלסטינים להתאחד?
האם הנורמליזציה הפומבית של כמה מדינות ערביות עם ישראל מסוכנת יותר לפלסטינים מהמדיניות בפועל של ישראל בשנים האחרונות? האם הנורמליזציה מסוכנת יותר מאשר ההתנחלויות שביתרו לגזרים את האדמות הכבושות, שינו את ירושלים גיאוגרפית ודמוגרפית ושמו קץ לפתרון שתי המדינות? האם כל אלה לא חייבו כבר מזמן פיוס בין הפלסטינים ובחירות למוסדות הלאומיים? למה חיכו הצדדים זמן רב כל כך, שהעמיק את הפילוג הפלסטיני באופן בלתי הפיך?
האמת מרה מאוד. הפילוג הארוך בין חמאס לפתח יצר תקופה של שחיתות שלטונית ששורשיה משליכים על כל היבטי החיים. במציאות כזאת, כיצד אפשר לקיים בחירות חופשיות והוגנות ולעקור את השחיתות משורשיה? האם מקבלי ההחלטות בשני הצדדים אכן מוכנים באמת ובתמים לנקוט כל אמצעי כדי ליצור את התנאים ההולמים לקיום בחירות? האם הם מוכנים לקבל את תוצאותיהן של בחירות, יהיו אשר יהיו?
אין מנוס מהקביעה כי במצב הנוכחי לא ניתן יהיה לקיים ברשות בחירות אמיתיות כפי שנעשה ב-1996 או 2006. ועל כן יש לשנות מהותית את אופן הבחירות
בחירות מחייבות להרחיק את שירותי הביטחון והמשטרה בגדה ובעזה מהתערבות בהן. יתר על כן, הן מחייבות איחוד וארגון מחדש של רשויות מערכת המשפט בגדה ובעזה ויצירת אמון של ממש בין האזרח לרשות השופטת. הן מחייבות דמוקרטיה ושקיפות, מבלי שיופעל כוח על הבוחרים. עליהן לתת הזדמנות לטובים ביותר, ללא דמגוגיה ונאמנות שבטית וללא השפעה מצידם של בעלי הון. כדי שיתקיימו בחירות חופשיות והוגנות צריך שרשימות חדשות, שאינן משתייכות בהכרח לפלגים הקיימים, יוכלו להתמודד.
ולבסוף, וזה החשוב מכול: כדי לקיים בחירות יש למצוא דרך ריאלית להתמודד עם הכוח הצבאי שנבנה ברצועת עזה – דרך שתמנע ממנו להשתמש בכוחו כדי להטות את הבחירות, אך לא תנסה לחסל אותו. ולצערי זה לא עומד לקרות.
זיאד אבו זיאד זיאד אבו זיאד
זיאד אבו זיאד
(צילום: עטא עוויסאת )
לדעתי, אין מנוס מהקביעה כי במצב הנוכחי לא יהיה אפשר לקיים בחירות אמיתיות כפי שנעשה ב-1996 או 2006. ועל כן יש לשנות מהותית את אופן הבחירות. אני מאמין שעלינו לחשוב מחוץ לקופסה. עלינו לקדם מערכת יחסים פדרלית בין הגדה המערבית לרצועת עזה, כזאת שמתחשבת במאפיינים המיוחדים של כל אזור. יוקמו ממשלות מקומיות, בעזה מכאן ובגדה (כולל מזרח ירושלים) מכאן, ופרלמנטים מקומיים בשני האזורים. לצידם יוקמו ממשלה פדרלית ופרלמנט פדרלי לכל הפלסטינים בגדה המערבית, ירושלים ורצועת עזה.
סמכויותיהן של הממשלות המקומיות יהיו מוגבלות לענייניהן הפנימיים המקומיים של כל אחת מהן, כך שיהיו להן חוקים פנימיים משלהן שמביאים בחשבון את ענייניהן ומאפייניהן הייחודיים. הממשלה הפדרלית, לעומתן, תחזיק בסמכות החוקתית בכל השטחים הפלסטיניים ותהיה לה הסמכות הבלעדית בכל הנושאים הקשורים לענייני חוץ, ביטחון, הגנה, יחסים וייצוג בינלאומי.
הצעה כזאת תדרוש חלוקה מחדש של אזורי הבחירות למחוזות – ארבעה בגדה המערבית ושלושה ברצועת עזה. החלוקה תבטל את ההתפלגות ההיסטורית לשני אזורים בלבד, הגדה המערבית ורצועת עזה, ותבסס מערכת יחסים פדרלית שמאפשרת להתמודד עם המצב המיוחד של רצועת עזה.
אנו זקוקים ליצירתיות אינטלקטואלית. ייתכן שלאחרים יהיו הצעות טובות יותר משלי, אך מכל מקום, עלינו כפלסטינים לכונן שיטה חסינה מפגמים שתמנע פילוג חוזר ונשנה.
  • עו"ד זיאד אבו זיאד הוא פוליטיקאי פלסטיני, לשעבר השר לענייני ירושלים ברשות. המאמר המלא התפרסם באתר אל-קודס. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: צאלח עלי סואעד

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com