הסכם ההבנות שמסתמן בין ארצות הברית לאיראן - וצפוי להיחתם כבר בימים הקרובים, אפילו מחר (יום ראשון) - הוא לא סוף פסוק. יבוא אחריו משא ומתן שאמור להימשך 60 יום, אבל מהניסיון אנחנו יודעים שמשא ומתן בענייני גרעין, בממשל אובמה למשל, נמשך יותר משנה וחצי, ולכן זה עדיין לא סוף פסוק.
אבל כבר ממסגרת ההבנות אפשר לראות שהכיוון הוא טוב לאיראן לכאורה, למשטר באיראן, ורע לישראל - ובמידה מסוימת גם רע לנשיא טראמפ ולארה"ב. מדוע? מפני שכבר בהתחלה ההסכם משחרר לאיראנים מקורות הכנסה שיאפשרו למשטר, במהלך הזמן ובהדרגה, לענות על המצוקות המיידיות הגדולות של אזרחי איראן, ועל ידי כך המשטר מחזק את יכולתו לשרוד.
5 צפייה בגלריה
הסכם עם איראן רע לישראל - וגם לארה"ב
(צילום: AFP - SOURCE: UGC / UNKNOWN, REUTERS/Jessica Koscielniak/Stringer, Oliver CONTRERAS/AFP)
מלבד זאת, המשאבים שהמשטר האיראני יקבל עכשיו בהדרגה - גם בזמן המשא ומתן שיימשך כחודשיים וגם בהמשך - יאפשרו למשטר, לפחות תיאורטית, לשקם את פרויקט הגרעין ואת פרויקט הטילים הבליסטיים שנפגעו קשות גם במבצע "עם כלביא" לפני שנה וגם במבצע "שאגת הארי" שהסתיים למעשה לפני כמה חודשים.
המשאבים האלה הם מבחינת ישראל המגרעת הכי גדולה של ההסכם המסתמן בין וושינגטון לטהרן, בהנחה שעניין האורניום המועשר לרמה של 60% ייפתר איכשהו על ידי דילול או הוצאת חלקו לפחות משטח איראן. אלא שגם בהקשר זה עוד לא ברור מה יקרה ואיך יקרה.
כעת אנחנו נמצאים במצב של ערפל מוחלט, שלמרבה הצער מאפיין את מה שידוע גם בארה"ב וגם באיראן, מהסיבה הפשוטה שהמשטר האיראני מפולג ויש אי-הסכמות, ובארה"ב לא יודעים מי הסכים למה. לכן צריך להחזיק חזק ולחכות לראות לפחות איך ינוסח מזכר ההבנות שיפתח את המשא ומתן.
איראן כמעצמה אזורית
אבל מה שהכי גרוע כעת מבחינתנו, הוא העובדה שישראל מודרה כמעט לגמרי מהמו"מ עם איראן, והיא כמעט שאינה יכולה להשפיע עליו בכיוון שישרת את האינטרסים שלנו. הנשיא האמריקני פועל רק בהתאם לשיקולים ולאינטרסים הפוליטיים שלו ולאינטרסים של ארה"ב. השיחות התכופות בין נתניהו לבינו משפיעות רק בשוליים וישראל לא רק שאינה משפיעה, היא גם אינה יודעת מה קורה במו"מ. מה שהיה בימי אובמה קורה גם עכשיו עם הנשיא הכי ידידותי לנתניהו שישב בבית הלבן. ההשפלות שסופג רה"מ מעידות עד כמה הוא מעצבן את הנשיא הג'ינג'י.
5 צפייה בגלריה
זה עלול לקחת בין שנה לשלוש, אבל אם ארה"ב תפעל נכון - המשטר ייפול. רכבים שהוצתו במחאות בטהרן
הסיבה השנייה שההסכם הזה רע מנקודת ראות ישראלית היא שאיראן זיהתה את מצר הורמוז כמנוף הלחץ וקלף המיקוח העיקרי בינה לבין לא רק ארצות הברית, ולא רק מדינות המפרץ הערביות - אלא גם כלפי הכלכלה העולמית כולה והעולם כולו. היא הבינה שהיא פשוט יכולה לסחוט את הקהילה הבינלאומית באמצעותו. דרך איום בסגירת מצר הורמוז או סגירתו בפועל, היא יכולה לסחוט את כל העולם שתלוי באנרגיה, בנפט ובגז שבאים מהמפרץ הפרסי.
בנוסף לכך, המשטר האיראני התחזק מאוד אזורית ומיצב את מעמדו כמעצמה. ראשית כל מפני ששרד את המתקפה של ישראל ושל ארה"ב, ושנית מפני שהמפרציות הערביות – סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר, כוויית ובחריין – ראו שארה"ב לא מסוגלת להגן עליהן ולא מוכנה להגן עליהן מפני ההתקפות של איראן.
העובדה הזאת גם משליכה על יחסן לנרמול היחסים עם ישראל. כלומר, מדינות המפרץ לא ירוצו עכשיו לנרמל את היחסים עם ישראל, אלא דווקא לנרמל את היחסים עם איראן, ואנחנו רואים שזה כבר קורה. גם סעודיה, גם איחוד האמירויות וגם קטאר עושות מאמצי חיזור, לפחות התחלתיים, כלפי איראן ולא כלפי ישראל. להפך. ישראל, דווקא כתוצאה מההישגים הצבאיים שלה מול איראן, נתפסת באזור כבריון אזורי שצריך להיזהר ולחשוש ממנו.
הנקודה הנוספת שהיא שלילית בהסכם ההבנות המסתמן היא שאיראן, בהסכמה אמריקנית, חיזקה מחדש את הזיקה בינה לבין השלוחים שלה. מה שמעניק לה מנוף לחץ ועלול לקשור את ידי ישראל בלבנון, ואולי גם בתימן ובמקומות אחרים.
בזירה הצפונית אנחנו רואים שאיראן מתנה כעת, לפחות בהכרזות הרשמיות שלא בהכרח משקפות את מה שיהיה כתוב בהסכם, שהיא דורשת שישראל תיסוג מדרום לבנון. על ידי זה בעצם איראן הופכת לגורם שקובע מה יקרה בלבנון באמצעות חיזבאללה ומה קורה במצר באב אל-מנדב באמצעות החות'ים.
היתרונות לישראל
כל הדברים האלו - וישנם עוד היבטים נוספים שליליים - מעוררים ובצדק תחושה בישראל שמטרות המלחמה, גם ב"שאגת הארי", לא הושגו. התחושה הזאת היא לא נכונה מפני שתוכנית הגרעין האיראנית נפגעה, גם אם לא בצורה מוחלטת. מערכת הטילאות, הטילים הבליסטיים והכטב"מים נפגעה הרבה פחות ממה שהיינו רוצים. לאיראן ייקח זמן להתאושש ולשקם את כל זה. אבל מגרעתו העיקרית של הסכם ההבנות החדש, כמו שאמרנו, היא בעיקר בעובדה שלאיראן יהיו עכשיו משאבים. אומנם ארה"ב תשחרר להם את הסנקציות ואת הכספים המוקפאים בהדרגה, אבל המשטר האיראני יקבל משאבים שהוא יוכל להשתמש בהם כמעט כרצונו.
אבל אחרי שאמרנו את כל זה, אנחנו צריכים להכיר בכך שלהסכם ההבנות, ובעיקר להפסקת המלחמה בעת הנוכחית, יכולים להיות כמה יתרונות, בוודאי מנקודת ראות ישראלית.
ראשית כל, מצר הורמוז ייפתח מחדש. ברגע שהמצר ייפתח מחדש, ונקווה שזה לא יהיה בתנאים שאיראן דורשת, לפיהם היא תגבה תשלום עבור המעבר בו, הלחץ על הנשיא טראמפ יירד בצורה דרמטית. גם מחירי הנפט בעולם ובארה"ב לא יעלו, וגם ארה"ב לא תהיה במלחמה שעבור חלק גדול מאזרחיה, בעיקר במפלגה הדמוקרטית, נראית כמלחמה לא נחוצה.
לכן, ברגע שמצר הורמוז ייפתח, אז הלחץ הפוליטי על טראמפ להפסיק את המלחמה יירד. כך גם בהקשר לבחירות אמצע הקדנציה שמתקרבות. כשהלחץ יירד טראמפ יוכל לנהל משא ומתן הרבה יותר קשוח והרבה יותר יעיל מול האיראנים. זאת בתנאי כמובן שלנשיא הקפריזי לא יימאס מכל העניין והוא לא ירצה לפנות לעיסוק אחר פחות שנוי במחלוקת פוליטית ופחות מזיק לכלכלה.
במקביל מתפתחת כבר כעת מגמה נוספת בקרב מדינות המפרץ: פיתוח נתיבי שינוע חליפיים לנפט ולגז ולמוצריהם, שימנעו את התלות הכמעט מוחלטת כיום במעבר ספינות במצר הורמוז. מדובר בנתיבים יבשתיים, בעיקר צינורות להולכת נפט וגז ומסילות ברזל לשינוע כמויות גדולות של סחורות באמצעות מכולות וגם כבישים מהירים. כל אלו בנוסף לאמצעי הגנה שיותקנו סביבם, יקימו נתיבים יבשתיים לסחר העולמי מהודו למפרציות הערביות ומשם למדינות הים התיכון ולאירופה. טורקיה תרוויח מהמיזמים האלה שכבר נמצאים במו"מ מתקדם, אבל גם ישראל תצא נשכרת מהנתיבים עוקפי מצר הרומוז ובאב אל-מנדב. מי שיפסיד היא מצרים.
העם האיראני ייצא לרחובות
היתרון הנוסף שעשוי להיות להפסקת המלחמה באיראן הוא העובדה שאזרחי איראן נמצאים במצוקה כלכלית וחברתית קשה מאוד, ויש חוסר אמון מאוד רחב בשלטון. אבל לעם האיראני יש נטייה להתלכד סביב המשטר בזמן מלחמה והוא גם לא ייצא לרחובות כל עוד נופלות שם פצצות. אם ארה"ב לא תסיר את הסנקציות במהירות, ואם המשטר האיראני ימשיך להיות קיצוני כמו שהוא, אז ברגע שמופסקת המלחמה עולים הסיכויים שאזרחי איראן, בצורה זו או אחרת – אם בצורת מחאות המוניות, ואם בצורות אחרות – ייצאו לרחובות ויפעלו להפלת המשטר.
בהקשר זה צריך לזכור שהמשטר לא רק צריך להתמודד עם זעם האזרחים, כאשר כעת העם האיראני כבוש כל עוד יש אש, אלא שהמשטר מפולג בתוכו וצריך להגיע להסכמות גם ביחס לאיך מטפלים במצוקות, בזעם ובחוסר האמון של האוכלוסייה הגדולה באיראן.
איראן היא ארץ שיש בה למעלה מ-90 מיליון תושבים, וזה מספר גדול מאוד של אוכלוסייה שצריך לפרנס ולכלכל. היא סובלת ממצוקת מים נקיים וממחסור בתרופות, ועם כל אלה המשטר צריך להתמודד. וכשהמשטר מפולג בין אלה שרוצים להיטיב את מצב האוכלוסייה לבין אלה שמעדיפים להפגין את יתרון הג'יהאד השיעי, זה גורם שצריך לאפשר לו לפעול, והוא לא יפעל כל עוד נמשכת האש.
בקיצור, צריך לתת עכשיו לאיראנים להתבשל במיץ של עצמם עד שהמשטר ישתנה. זה עלול לקחת בין שנה לשלוש, אבל לדעת רוב המומחים לעניין איראן זה יקרה. וכל זאת בתנאי שארה"ב לא תשחרר לאיראנים משאבים בקצב מהיר אלא בהדרגה, כמו שטראמפ אומר, בהתאם לביצועים שלהם.
היתרונות בהפסקת האש בלבנון
אשר ללבנון, לא בטוח שלהפסקת המלחמה, גם אם תיכפה עלינו באמצעות טראמפ במסגרת הסכם ההבנות, היא דבר שהוא רק שלילי. ברור שהיכולת של איראן ליצור זיקה בינה לבין השלוחים שלה, או "אחדות הזירות" כמו שהיא קוראת לזה, מעצימה את מעמדה ומחזקת אותה. אבל לעצם הפסקת המלחמה בלבנון (וכנראה שגם בתימן) יש היבטים חיוביים.
צה"ל השיג על הקרקע בדרום לבנון מצב המחייב את הממשלה בירושלים להחליט איך ישראל מתכוונת לנטרל ולפרק את האיום הנשקף מחיזבאללה. האם על-ידי כיבוש רוב שטחה של לבנון, כפי שצה"ל עשה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, או לחילופין באמצעות שורת מהלכים מדיניים וכלכליים מורכבים שיתבצעו בתיאון ובשיתוף ארה"ב, סעודיה ואיחוד האמירויות. מטרת המהלכים האלו, שיכללו גם הסכם נורמליזציה עם ממשלת לבנון, תהיה לחזק את הממשלה בלבנון, לבודד את חיזבאללה ולשלול ממנו את הלגיטימציה להילחם כ"מגן לבנון". כך הם יאפשרו להשיג באמצעים רכים, לא קינטיים, את החלשתו עד כדי התפרקותו או התפוררותו מרצון.
מהלכים כאלה, צריך לדעת מראש, יחייבו גם ויתורים מצידה של ישראל, בעיקר נסיגות בתוך השטח. אבל נראה שזה אפשרי בתנאי שזה יופעל כמערכת אחת. כלומר: גם חיזוק ממשלת לבנון באמצעות תקציבים, גם חיזוק צבא לבנון כדי שיוכל להתמודד צבאית עם חיזבאללה וגם הסכמים מדיניים בין ישראל לבין לבנון שינרמלו את היחסים ויהפכו את חיזבאללה ללא לגיטימי.
חשוב לציין בהקשר זה שחציית הליטני וכיבוש דרום-מזרח נבטיה, כולל רכס הבופור, מעניקים לישראל יתרונות צבאיים חשובים במיוחד שאפשר לנצלם כקלף מיקוח מדיני, כלכלי וחברתי. ברכס הבופור ובנבטיה צה"ל השמיד שתי מערכות תת-קרקעיות עצומות של מנהרות שהוא מכנה "ערי מקלט", שנבנו על-ידי האיראנים מול יישובי אצבע הגליל והגליל העליון. אפשר לכנות את המערכות האלו כפי שמכנים אותן בצה"ל: "תותחי נברון של חיזבאללה".
השמדת המערכות האלו, שהיו גם בסיסים לוגיסטיים וגם בסיסי אש תת-קרקעיים שמהם חיזבאללה יכול היה להמשיך להמטיר רקטות וכטב"מים על הגליל תוך כדי שחיל האוויר מפציץ אותו, הייתה הישג משמעותי. המערך התת-קרקעי הזה היה חסים במידה רבה בפני חיל האוויר, והיכולת להמשיך לנהל לחימה מתחת לקרקע, כולל שיגור רקטות, טילים, כטב"מים ורחפנים באמצעות החרכים והפירים שנבנו במנהרות האלו, העניקה לחיזבאללה יכולת שרידות גבוהה.
העובדה שישראל הצליחה לשלול מחיזבאללה את המערך הזה מייצרת לצה"ל יתרון חשוב בהכנה על יישובי הגליל. אפשר גם לנצל את נבטיה כקלף מיקוח חשוב, הן כלפי ממשלת לבנון והן במגעים המדיניים. בלבנון יש כבר עכשיו, לפני שישראל כבשה את נבטיה או את צור, יותר ממיליון עקורים, פליטים בארצם, שרובם שיעים שיכולים להשפיע על חיזבאללה.
עוד סבבים עם איראן
ועדיין מציקה לנו הישראלים השאלה אם כתוצאה מההסכם בין וושינגטון לטהרן ניאלץ לצאת לעוד סבבים של עימותים קינטיים מול איראן, וכנראה גם מול שלוחיה בלבנון ובתימן. התשובה לשאלה הזו היא כנראה חיובית. המלחמות במאה ה-21 נגד אויבים ג'יהאדיסטים איסלאמים הן תהליכים ארוכים שלעולם אינם מסתיימים, כמו מלחמת העולם השנייה למשל, בכניעה או בניצחון מוחלטים. לכל היותר, הצבאות המדינתיים של הדמוקרטיות יכולים להגיע להכרעה זמנית שאחריה תבוא תקופת ההתאוששות של הפנאטים האילאמיסטיים (ואיראן בכללם), וחוזר חלילה, עד שגל הקיצוניות הדתית יידעך.
צריך רק לקוות שתקופת ההתאוששות של ציר ההתנגדות תהיה ארוכה, ואפשר יהיה להאט אותה ולשבשה. המשמעות - סבבים. הסיבה לכך היא שב"עם כלביא" וב"שאגת הארי" הייתה פגיעה קשה במערך הנ"מ של איראן, שנותרה חשופה עכשיו להתקפות ולמעקב מודיעיני הדוק. ולכן האיראנים לא ימהרו לפרוץ לגרעין או לייצר כמויות גדולות של טילים לפני שהם יחדשו את ההגנה האווירית והיכולת להתמודד עם תקיפות ישראליות. סיבה נוספת היא שתוכנית הגרעים האיראנית וגם מערך הטילים והייצור שלהם נפגעו קשות, ואיראן תתקשה לרכוש מחדש בזמן קצר את יכולות הפיתוח, הייצור והשיגור שהיו לה. זה ייקח יותר משנה.
אבל הניסיון מוכיח שמדינת ישראל, תחת ממשלה אפקטיבית שיש לה אסטרטגיית ביטחון לאומי ארוכת טווח, מנצלת טוב יותר ומהר יותר את תקופות הרגיעה ואת הקידמה הטכנולוגית מאשר אויבינו. לכן אפשר להעריך שמרווחי הרגיעה בין הסבבים, אם המשטר באיראן לא ישתנה, יהיו ארוכים, בין 10-5 שנים, ושהתוצאה הסופית תהיה דעיכת "ציר הרשע".
