בלבול עמוק מאפיין את העולם הערבי מתחילת המערכה נגד איראן. שבועות ארוכים פעלו רוב מדינות האזור - בפומבי ומאחורי הקלעים - כדי למנוע מתקפה אמריקאית נגד איראן, ולפתע הן מוצאות עצמן כמטרות לפגיעות איראניות בהיקף חסר תקדים שמתממשות במיוחד במדינות המפרץ, ובראשן איחוד האמירויות, בחריין וקטר, לצד כווית, סעודיה ועומאן.
רוב העולם הערבי הסוני מתעב את המשטר האסלאמי באיראן ושבע רצון מחיסול חמינאי, אך המערכה המתפתחת מאז אתמול מהווה עבורן סיוט שהתממש. מעבר לפגיעות שהן סופגות, מקנן בקרבן חשש מכאוס שייווצר באיראן ויגלוש לשטחן (לרבות השראה לא רצויה של רעיונות בדבר מהפכה עממית); מפגיעה חמורה בשוק הנפט (בעיקר אם תשובש התנועה במצרי הורמוז ויותקפו תשתיות הפקת אנרגיה); וכן מניסיונות איראניים להתסיס את המיעוטים השיעיים - בפרט במדינות המפרץ - ולקדם טרור בשטחן, כפי שנעשה בעבר פעמים רבות.
העולם הערבי מפגין תסכול עמוק נוכח המצב המתהווה: נחשף עד כמה מדינות האזור פגיעות ולא ערוכות להגן על העורף האזרחי; שאין להן מענה צבאי ממשי נוכח האיום האיראני; ויש אף שטוענים כי המתקפה ממחישה שהשפעת הערבים על טראמפ מוגבלת בהשוואה לישראל. בקרב הערבים גם קיים חשש ולפיו התנגשויות שהתרחשו ביומיים האחרונים בין שיעים וסונים בעולם המוסלמי בעקבות חיסול חמינאי יגברו ויעוררו עימותים דתיים קשים. התירוצים האיראנים הפייסניים, לכאורה, ולפיהם הפגיעות שלהם ממוקדות ביעדים אמריקאים הנמצאים במדינות ערב נראים יותר כמו רמיזות ברוח "מאפיוזית" מאשר טיעונים אותנטיים.
הערבים מגנים בחריפות מה שהם מגדירים "תוקפנות איראנית", אך נזהרים להפגין שמחה נוכח חיסול חמינאי, קל וחומר תקווה להפלת המשטר האסלאמי. הם היו שמחים לראות את השלטון בטהרן מתפוגג ללא דרמות, אך מודעים לאפשרות שישרוד את המערכה
על הדרך תוהות מדינות ערב מדוע בעצם טהרן נוקטת גישה ברוטלית כלפיהן, למרות הפיוס שהן קידמו עימה בשנים האחרונות, וחרף שלילתן את המתקפה נגדה (למעט אולי סעודיה שלפי דיווחים בתקשורת האמריקאית - המחייבים אישוש - דחפה מאחורי הקלעים למימוש המהלך). נראה שהתשובה לכך היא שהאיראנים רואים במדינות המפרץ חוליה חלשה שפגיעה בה יכולה להניע לחץ על וושינגטון לסיים במהירות את המערכה, טיעון שעלה בדבריו אמש של שר החוץ האיראני.
הערבים מגנים בחריפות מה שהם מגדירים "תוקפנות איראנית", אך נזהרים להפגין שמחה נוכח חיסול חמינאי, קל וחומר תקווה להפלת המשטר האסלאמי. הם היו שמחים לראות את השלטון בטהרן מתפוגג ללא דרמות, אך מודעים לאפשרות שישרוד את המערכה, וכי גם אם ישרוד מוכה ומוחלש עדיין יוכל להזיק להן. חלק מהמדינות חוששות שהאיראנים לא מסתפקים בניצול המרחב האווירי שלהן, אלא עלולים גם לעשות שימוש בשטחן לצורך מתקפות נגד ישראל, דבר שבולט בהקשר לירדן שדרכה כוחות שיעיים מעיראק, תימן וסוריה עלולים לנסות לחדור לשטח ישראל.
לכלל חרדות הערבים מתווספת עוד אחת, מדוברת פחות אבל לא פחות עזה, מפני אפשרות שהיחלשות או אף קריסת המשטר שמהווה איום מרכזי על ישראל יאפשר לאחרונה לבסס הגמוניה אזורית בגיבוי אמריקאי. אמירת שגריר ארצות-הברית בישראל, מייק האקבי, לפני כשבועיים ולפיה לישראל זכות לתבוע את גבולות ההבטחה - הכוללים שטחים ממצרים, סוריה, ירדן, עיראק, סעודיה ולבנון - מטלטלת את העולם הערבי ונתפסת כהוכחה למזימה אפלה, ולא כהלצה סהרורית.
לא תומכים ולא מגנים
העולם הערבי לא מביע תמיכה במתקפה על איראן, אך גם לא מגנה אותה - כנראה מחשש להסתבך עם טראמפ שמשולב במהלך. עם זאת, כלל מדינות ערב מקפידות להימנע מדיבור על קואליציה אזורית (מונח רווח בישראל, שלא מצוי במילון המונחים הערבי), או על "ברית המשושה" שהועלתה באחרונה, וכוללת את הודו, יוון וקפריסין, כמעין חלופה אסטרטגית (ורחוקה) לקשר עם העולם הערבי, וכמובן מכל אזכור ולפיו הן מעורבות בצעדים - ולו מוגבלים - שתכליתם הגנה על ישראל.
מדינות ערב גם לא שותפות לשיח רווי ההתלהבות שמתנהל מאז שלשום בישראל בדבר היווצרות אפשרית של מזרח-תיכון חדש מתוך המערכה האחרונה. הערבים ממתינים ראשית לראות כיצד העימות יסתיים, וכאמור ממוקדים בשאלה האם המשטר האסלאמי ישרוד אותה, כשעל הדרך הם ממשיכים להבהיר לישראל שנורמליזציה רחבה עדיין מותנת בשיח על הנושא הפלסטיני.
מיכאל מילשטייןהדילמות המסתמנות בעולם הערבי בעקבות העימות הנוכחי משקפות את הפער בין תפיסת המציאות וכמיהות הלב של ישראל (לא פעם ברוח של אופטימיות מוגזמת) לגישה הזהירה ואף הספקנית של הערבים. המערכה נגד איראן מהווה הישג אסטרטגי דרמטי לישראל שהפכה את 7 באוקטובר ממה שנראה כתחילת מימוש חזון מחנה ההתנגדות לראשית קריסתו. כמו כל האירועים מאז אוקטובר 2023 - גם העימות הנוכחי מגלם הזדמנויות רבות אבל מחייב גישה מפוכחת: להבין שלמרות ההישגים הצבאים המרשימים, המזרח-התיכון לא משתנה בן-רגע; להפנים שהישגי ישראל נתפסים בעיני רבים - לרבות אויבות מושבעות של טהרן - כאיום; ולהכיר בכך שבעולם הערבי, ובפרט סעודיה, ממשיכים להציג קשר הדוק בין נורמליזציה רחבה לעיסוק בנושא הפלסטיני - טיעון מרכזי בקונספציה שממנה נולד מחדל 7 באוקטובר שממשיך להשתמר בחשיבה הישראלית.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
