עיתונות חופרת
פרק 17- 29 במרץ - 4 באפריל השבוע עם ענת עצמון נגד דפנה דקל
46:58
רצח מסתורי בלב תל אביב היה נושא השיחה המרכזי השבוע בשנת 1963. ד"ר זיגפריד יכמן, רופא ישראלי שעבד עם שגרירות ארצות הברית, צעד, ביחד עם אשתו שרה, בשעת לילה בדרך לדירתם ברחוב מאז״ה.
כשהגיעו בני הזוג לפתח הבית, נשמעה לפתע יריה, ד"ר יכמן נפגע בצווארו ומת במקום. הרוצח נמלט אל החשכה מבלי שאיש, אפילו לא אשתו של הנרצח, הצליח לראות אותו.
המשטרה מיהרה לזירה בכוחות גדולים, פתחה בסריקות נרחבות אבל לא מצאה דבר. הדבר היחיד שהיה ברור הוא שד"ר יכמן נרצח באמצעות ירייה מתת מקלע עוזי.
"עיתונות חופרת": האם הק.ג.ב הפעיל חוליות חיסול בישראל?
בשלב הראשון הנחת העבודה הייתה שמדובר בנקמה אישית, למשל של מטופל לשעבר, אבל המשטרה לא הצליחה לאושש אותה. נבדקו גם כיוונים אחרים וכולם העלו חרס.
לחקירה צורף השב״כ (אז עדיין הש.ב.), כדי לבדוק האם יש קשר בין הרצח לעבודתו של ד״ר יכמן בשביל השגרירות האמריקנית, אבל גם הם לא הצליחו לפתור את התעלומה. התיק נכנס לרשימת התיקים הלא מפוענחים של המשטרה. וייתכן ששם הסיפור היה נגמר, אלמלא היה ברשימה תיק רצח נוסף, בלתי מפוענח, שלכאורה לא היה לו שום קשר לרצח יכמן, בלבד עובדה אחת – גם שם הרצח התבצע בתת מקלע עוזי.
הרצח בלב רמת גן
חצי שנה לפני רצח יכמן, ב-15 בנובמבר 1962, סביב השעה שבע בערב, נעל משה סטולרו את חנות הספרים וכלי הבית של משפחתו שבה עבד.
סטולרו, רווק בן 32 התגורר עם הוריו בדירה בבניין שמעל החנות ברחוב נגבה ברמת גן. בזמן שעשה את דרכו במעלה המדרגות אל הדירה המתין לו מתנקש שירה לעברו שלושה כדורים מתת-מקלע עוזי והרג אותו במקום.
העובדה שהכספים שהביא מהקופה החנות נשארו בכיסו של סטולרו, פסלה מיד את האפשרות שמדובר בשוד שהסתבך. אבל הרוצח נעלם בלי להשאיר שום עקבות, והחקירה המשטרתית לא הצליח לגלות דבר. חודשיים אחרי הרצח נרשמה פריצת דרך. לפחות על הנייר. בפעם הראשונה המשטרה חיפשה אדם ספציפי. אומנם לא כחשוד, אלא כ״בעל ידע רלוונטי למקרה״. אחרי חודשים של אפס תוצאות, מדובר היה בשיפור.
לאיש שהמשטרה חיפשה קראו לוי נויפלד. סטודנט מצטיין לרפואה באוניברסיטה העברית, שניצל מהשואה יחד עם אחיו ואומץ על ידי משפחה מרמת גן. נויפלד, אז בן 19, סבל ממשבר וממצוקות נפשיות, יצא מביתו, שהיה בשכנות לבית משפחת סטולרו, בינואר 1963 ומאז נעלמו עקבותיו. כשהמשפחה שלו דיווחה על ההעידרות, מישהו במשטרה עשה אחד ועוד אחד. שני צעירים, מאותה השכונה. אחד נרצח ואחד נעלם. לוי נויפלד הפך להיות יעד חיפוש מרכזי של המשטרה בכל רחבי הארץ.
התקשורת דוחפת
כלי התקשורת בארץ ליוו את פרשת סטולרו ואת החיפוש אחרי נויפלד והפכו אותם לטלנובלה. שוב ושוב פורסמו סיפורים, שמועות על נויפלד, על אזרחים שדיווחו שראו אותו ועל האופן שבו המשיך לחמוק מהמשטרה.
החיבור בין שלושת המקרים זעק כעת לשמיים: שלושה קורבנות שונים לחלוטין, בשלוש ערים שונות, נרצחו כולם ללא מניע ברור ובאמצעות אותו כלי נשק – תת-מקלע עוזי. התקשורת החלה לסקר את "סדרת הרציחות" בבהלה, והציבור נתקף חרדה של ממש. חוקרי המשטרה ניסו למצוא קו מקשר, והתאוריות החלו לפרוח. הסברה המרכזית הייתה שמדובר במתנקשים מטעם שירותי הביון הסובייטיים (הק.ג.ב). ד"ר יכמן, אחרי הכל, עבד עם האמריקנים, ושושנה צ'צ'קס ביקרה את אמה החולה בברית המועצות תקופה קצרה קודם לכן. רק רצח סטולרו נותר חסר הסבר במסגרת תאוריית הריגול הבין-גושית הזו.
הלחץ התקשורתי על המשטרה גבר אחרי רצח ד״ר יוכמן בתל אביב. עכשיו כבר היו שתי רציחות בלתי מפוענחות שבוצעו באמצעות תת מקלע עוזי, ולמרות שבמשטרה בדקו ולא מצאו קשר בין המקרים, בתקשורת התחילו להתייחס לשתי הרציחות כקשורות והמשיכו לדבר על הכישלון המשטרתי במציאת נויפלד.
הרצח בפרדסי כפר סבא
הפאזל הפך למורכב וקטלני עוד יותר בקיץ 1963. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17 ביולי, חדר אלמוני אל בית מבודד סמוך לפרדסים בפאתי כפר סבא. בבית ישנו באותה עת שושנה צ'צ'קס ובעלה פישל. דרך חלון חדר השינה, ירה הרוצח צרור כדורי עוזי שפגע בשושנה והרג אותה במקום, ופצע באורח קשה מאוד את בעלה. גם הפעם, הרוצח נמלט ולא הותיר אחריו דבר, לא תרמילים ולא עקבות.
אברהם, בנה של שושנה צ'צקסחשף פרט מעניין ששופך אור חדש על הפרשה. לטענתו, אביו פישל היה בעברו פעיל בארגוני בריחה בברית המועצות והמשיך לעבוד עבור המודיעין הישראלי גם בארץ. גילוי זה מעלה את האפשרות הסבירה שהמתנקש של הק.ג.ב נשלח לחסל דווקא את האב פישל, ופגע בשושנה רק בשל קרבתה אליו
החיבור בין שלושת המקרים זעק כעת לשמיים: שלושה קורבנות שונים לחלוטין, בשלוש ערים שונות, נרצחו כולם ללא מניע ברור ובאמצעות אותו כלי נשק – תת-מקלע עוזי. התקשורת החלה לסקר את "סדרת הרציחות" בבהלה, והציבור נתקף חרדה של ממש. חוקרי המשטרה ניסו למצוא קו מקשר, והתאוריות החלו לפרוח. הסברה המרכזית הייתה שמדובר במתנקשים מטעם שירותי הביון הסובייטיים (הק.ג.ב). ד"ר יכמן, אחרי הכל, עבד עם האמריקאים, ושושנה צ'צ'קס ביקרה את אמה החולה בברית המועצות תקופה קצרה קודם לכן. רק רצח סטולרו נותר חסר הסבר במסגרת תאוריית הריגול הבין-גושית הזו.
החשוד המרכזי
במשטרה החליטו לבדוק מחדש את כל הראיות, ואז גילו קשר בין נויפלד, שכזכור, עד אותו הרגע נחשב לקשור רק לרצח סטולרו, לבין ד״ר יוכמן. נויפלד, מסתבר, היה בקשרי ידידות עם ביתו של הרופא. ומאותו הרגע, עם רוח גבית של התקשורת, הופכת את נויפלד לחשוד המרכזי בשלוש הרציחות. המניע לרציחות, על פי התאוריה המשטרתית, היתה שהסטודנט המעורער הופעל על ידי הרוסים כחוליית חיסול של איש אחד.
המשטרה פתחה במצוד חסר תקדים שזכה לשם "מבצע שדה", במסגרתו יצאו כאלף שוטרים לסרוק את הארץ בניסיון ללכוד אותו. העיתונות, מצידה, שיתפה פעולה ויצרה אווירה שבה נויפלד הורשע בדעת הקהל עוד בטרם נתפס.
מול ההיסטריה הציבורית הזו, קם קול אחד צלול ואמיץ ומאוד בלתי צפוי. המשוררת זלדה, שנמנעה לרוב מהבעת דעות בתקשורת, יצאה להגנתו של הצעיר הנרדף באופן פומבי, אף שמעולם לא פגשה אותו. במכתב נוקב שכתבה היא תקפה את המשטרה והתקשורת על קיום מה שכינתה "משפט לינץ'", והבהירה שהיא מסרבת להאמין באשמתו כל עוד לא הובאו לכך הוכחות מוצקות.
בסופו של דבר, התברר עד כמה צדקה זלדה, ועד כמה טרגי היה המצוד. ב-3 במאי 1964, מצאו ילדים שטיילו בשכונת עין כרם בירושלים את שרידי גופתו של נויפלד בתוך מבנה נטוש, ולצידה בקבוק רעל ומכתב התאבדות. הממצאים הפתולוגיים הוכיחו מעל לכל ספק: נויפלד שם קץ לחייו עוד לפני מעשי הרצח של ד"ר יכמן ושושנה צ'צ'קס, ולכן לא יכול היה להיות הרוצח. המשטרה נאלצה לנקות את שמו לחלוטין בפומבי, והחזירה את החקירה לנקודת ההתחלה.
עד היום, זהות הרוצח מ"פרשת שלושת הרציחות" נותרה אחת התעלומות הגדולות והבלתי פתורות בישראל. עם זאת, שנים מאוחר יותר חשף אברהם, בנה של שושנה צ'צ'קס, פרט ששופך אור חדש על הפרשה.
לטענתו, אביו פישל היה בעברו פעיל בארגוני בריחה בברית המועצות והמשיך לעבוד עבור המודיעין הישראלי גם בארץ. גילוי זה מעלה את האפשרות הסבירה שהמתנקש של הק.ג.ב נשלח לחסל דווקא את האב פישל, ופגע בשושנה רק בשל קרבתה אליו. למרות שראש השב"כ לשעבר איסר הראל פקפק באפשרות שמתנקש זר פעל בישראל באותן שנים מבלי להיתפס, דבריו של הבן משאירים את הדלת פתוחה לאפשרות שהאמת שמאחורי הקליעים עדיין מסתתרת אי שם בצללים.
