ביקורו של דונלד טראמפ בישראל והופעתו הדרמטית במליאת הכנסת נחרטו כאירוע יוצא דופן , לא רק בשל הסגנון הגרנדיוזי של טראמפ, אלא בעיקר בשל תחושת אי הנוחות שהתלוותה אליהם. נדמה כי ישראל, שהקפידה במשך שנים להציג עצמאות מדינית וביטחונית, מצטיירת כיום יותר ויותר כמדינת חסות אמריקאית. גם ניסיונות הממשל לעצב את עמדת ישראל במו״מ על עזה, והאופן שבו הוא מתווה לה את הדרך לומר “כן”, משקפים את אותו דפוס של תלות רכה אך מתמשכת.
1 צפייה בגלריה
נאום דונלד טראמפ בכנסת ישראל
(צילום: JALAA MAREY/Pool via REUTERS, Chip Somodevilla / POOL / AFP)
הטקסים, ההצהרות ומחיאות הכפיים הסוערות בכנסת יצרו מראית עין של כבוד והוקרה, אך מאחוריהם ניכרה מציאות אחרת של משמעת מדינית כלפי וושינגטון. חתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר, ביטא זאת במפורש כשאמר כי הנשיא חש ש”התנהלות ישראל יוצאת משליטה וכי זה הזמן למנוע ממנה לפעול בניגוד לאינטרסים שלה".
אמנם אין כאן חידוש מוחלט. היחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית הם עמוד תווך של מדיניות החוץ הישראלית זה עשורים. הסיוע הביטחוני, התמיכה הדיפלומטית והחסות האמריקאית בזירה הבינלאומית הם מרכיבים חיוניים בביטחונה ובחוסנה של ישראל. אולם יחסי הגומלין בחודשים האחרונים משדרים משהו שונה, לא רק שותפות אסטרטגית, אלא היררכיה.
העובדה שממשלת ישראל הקפידה ליישר קו כמעט מוחלט עם דרישותיו של טראמפ חיזקה את התחושה כי מדובר ביחסי תלות עמוקים משהודו בהם בעבר
העובדה שממשלת ישראל הקפידה ליישר קו כמעט מוחלט עם דרישותיו של טראמפ חיזקה את התחושה כי מדובר ביחסי תלות עמוקים משהודו בהם בעבר. כאשר נשיא זר נואם בכנסת ומציב רשימת ציפיות כמעין “תנאי חברות”, וכאשר התגובה המקומית היא הרכנת ראש והכרת תודה במקום שיח ריבוני וביקורתי כפי שהיה עם ממשלים בעבר, נוצר דפוס שעלול לפגוע בעצמאותה המדינית של ישראל.
לאמץ את מתווה ההסדרה בעזה
הדינמיקה הזאת ניכרת גם בימים אלה. וושינגטון איננה מורה לישראל במפורש כיצד לפעול, אך היא שרטטה לה את מסלול ה"כן" באמצעות לחצים עקיפים, רמזים דיפלומטיים ומנופים אזוריים. ההתעקשות האמריקאית, מאז ניסיון ההתנקשות הכושל בקטאר סביב המו"מ על החזרת החטופים, איננה רק שאלה טכנית של ערוץ תקשורת, אלא חלק ממערך רחב יותר שנועד להוביל את ישראל לאמץ את מתווה ההסדרה בעזה. התמיכה הביטחונית מוצגת כמותנית ב"נכונות לשתף פעולה" וכך מתוחזקת מערכת תלות שקטה: לא כפייה גלויה, אלא חינוך מתמשך לאמירת “כן” על פי תכתיב חיצוני.
ישראל מוצאת עצמה כבולה יותר מאי פעם לאינטרסים אמריקאיים, לעיתים אף בניגוד לשיקול דעתה הביטחוני או המדיני. ההתרגשות סביב נאומו של טראמפ, מחיאות הכפיים והחגיגה התקשורתית סביב “הכבוד הגדול לישראל”, מסתירות תחושה עמוקה יותר של מבוכה, כאילו איננו עוד אדונים לגורלנו.
אלדד שביטצילום: INSSייתכן שבמציאות הגלובלית של המאה ה־21, בריתות ותלות הן בלתי נמנעות, ולעיתים אף התעקשות אמריקאית נדרשת כדי “להציל” את עצמנו. אך כל עוד ישראל רואה עצמה מדינה ריבונית, עליה לשוב ולברר היכן עובר הגבול בין ברית אמיצה לצייתנות. יחסי הקרבה עם ארצות הברית הם נכס אסטרטגי שאין לו תחליף, אך דווקא משום כך נדרש פיקוח מתמיד על האיזון בין הכרת תודה לבין ויתור על עצמאות שיקול הדעת. ביקור טראמפ היה תזכורת לכך שהקו הזה הולך ומיטשטש. אם ישראל לא תשרטט אותו מחדש, היא עלולה למצוא את עצמה מול תקדים בעייתי: ממשלים אמריקאיים עתידיים, מכל צד פוליטי, עשויים לראות בתלות הישראלית הנוכחית מודל נוח לניהול יחסים.
אל"מ (מיל') אלדד שביט, ראש תוכנית ארה"ב ב-INSS לשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד ועוזר להערכה לראש חטיבת המחקר באמ"ן
