כחוקר התנהגותי, אני עוסק במנגנון של עיוורון נרטיבי (narrative blindness) - הנטייה של להיתפס לסיפור ולהתמקד בפרטים שמאמתים את המציאות שיצרנו לעצמנו, גם אם זה מסיט אותנו מהעובדות הפשוטות. בימים אלו, טרם כניסתנו לעשרת ימי תשובה, קשה שלא לראות איך העיוורון הזה השתלט גם על החטא הקולקטיבי הגדול ביותר שלנו: כמעט שנתיים אחרי, ועדיין לא החזרנו את כל החטופים הביתה.
זו לא רק תופעה פסיכולוגית. מדעי המדינה מלמדים כי מדינה קיימת בראש ובראשונה כדי להגן על אזרחיה. זו לא דעה ולא עמדה פוליטית, אלא עצם החוזה הבסיסי שבין מדינה לאדם: ביטחון אישי בתמורה לנאמנות אזרחית. במחקר התנהגותי קוראים לזה עקרון ההדדיות (reciprocity). מיד לאחר קרב הבלימה, התפקיד הראשון והמרכזי של ישראל היה להחזיר את החטופים. במהירות, ובמחיר הנמוך ביותר האפשרי. זה לא סותר שיקולים אחרים כמו ביטחון עתידי, הרתעה, או השלכות מדיניות. להפך: קונפליקט יעדים כזה מוכר היטב בספרות. ככל שהמערכת מתפקדת טוב יותר, היא יכולה להשיג עסקה טובה יותר, ולא להעמיד יעד אחד על חשבון האחר.
וממילא, זה לא משחק סכום אפס, כך שזו לא שאלה של "או-או". אז למה אנחנו רבים על חטופים או סיום המלחמה?
כי במקום להתמקד בעיקר, נתנו לנרטיבים להשתלט עלינו. השבת החטופים מוגדרת אמנם כאחת ממטרות המלחמה. לא מההתחלה, אבל אתם יודעים מה אומרים. מנגד, השמדת חמאס היא גם אחת המטרות, והממשלה מתעקשת שאי אפשר לסיים את המלחמה לפני כן. לא משנה מה העמדה הפוליטית שלנו, אבל במציאות הנוכחית הדברים לא עומדים אפילו במבחן לוגי בסיסי: שני יעדים חשובים, אך לעיתים מנוגדים. וזה לא משנה את מי אנחנו מאשימים במחדל, האחריות על החזרת החטופים, כמו גם על מניעת 7 באוקטובר הבא, היא על הממשלה המכהנת. לא על "מחנה", ובוודאי שלא על החטופים.
זו כמובן לא רק נחלת הימין. הסטת הקשב הקוגניטיבית שבה עובדות נדחקות הצידה בשירות הנרטיב לדיונים יותר נוחים קורית בכל מחנה. גופות החטופים טרם התקררו, ובשמאל כבר נשמעו קולות על "פתרון כולל", "סיום הכיבוש", "רק לא ביבי", או סיסמא אחרת. שוב, במקום להתמקד בהחזרת החטופים עצמם, נעשה בהם שימוש ככלי בתוך מאבק רחב ו"נוח" יותר.
מנגנון פסיכולוגי משותף
אבל חשוב להבהיר. אני לא מנסה לצייר הקבלה ערכית, אלא להצביע על מנגנון פסיכולוגי משותף לכולנו. הימין מסביר כי יש להשמיד את חמאס ורק אחר כך נוכל להחזיר את החטופים. השמאל מאמין כי רק סיום ה"כיבוש" או החלפת נתניהו יאפשרו זאת. המטרות שונות בתכלית, אך שני המחנות הופכים את החטופים לאמצעי ולא למטרה. זהו בדיוק חטא ההסחה. בפסיכולוגיה זה נקרא "חשיבה מוטיבציונית" (motivated reasoning). זה לא נעשה בזדון, אלא מתוך עיוורון נרטיבי. הרצון האמיתי לשנות מציאות, להקנות ביטחון, לבנות עתיד טוב יותר או להחליף שלטון, מחליף את העיסוק במציאות הפשוטה ביותר: יש בעזה בני אדם חיים שממתינים להצלה. ולהם אין אפילו רגע נוסף אחד.
שני המחנות הופכים את החטופים לאמצעי ולא למטרה. זהו בדיוק חטא ההסחה. בפסיכולוגיה זה נקרא "חשיבה מוטיבציונית" (motivated reasoning). זה לא נעשה בזדון, אלא מתוך עיוורון נרטיבי
כך או כך, כל צד מביט על המציאות דרך חור מנעול שמחזיקים בידיהם מובילי המחנות. פעם זה חור המנעול של הממשלה, פעם זה של השמאל, פעם של מישהו אחר. אבל אף פעם זו לא המציאות השלמה, אלא גרסה מצומצמת ומגמתית שלה. והאירוניה היא שכולנו סולדים עד גועל מ"הצד השני", שעושה בדיוק את אותו הדבר. גם אני מודע לכך שאני מציג כאן נרטיב. אבל בניגוד לנרטיב שאי אפשר לסיים את המלחמה בלי לחסל את חמאס, הנרטיב שלי עומד בינתיים מבחן המציאות. אחרי כמעט שנתיים של מלחמה מול ארגון טרור "עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים", אף אחד מאיתנו לא מרגיש יותר בטוח, חמאס עדיין לא שם פרחים בקנה, ובינתיים החטופים מתים שם.
"על חטא שחטאנו לפניך…"
אז במקום להילחם על מה שחשוב, אנחנו רבים ב"אהבת חינם" על טפל (ועל הדרך מצדיקים את המחנה). כמה חטופים יוחזרו בפעימה זו וכמה גופות בפעימה הבאה. די לכיבוש או רל"ב. כל אלה מסיטים אותנו מהשאלה היחידה שהייתה צריכה להעסיק אותנו כבר אז, ב7/10: איך להחזיר את כולם, הכי מהר ובמחיר הכי נמוך שאפשר. מזמן.
ביום הכיפורים אנחנו אומרים "על חטא שחטאנו לפניך…" – ומפרטים רשימה ארוכה של חטאים. לצד מספר חטאים רלוונטיים במיוחד, כמו "בצעדי רגלים להרע" ו"בשנאת חינם", ראוי להוסיף השנה גם "על חטא שחטאנו לפניך בהסחה". שאפשרנו לנרטיבים לנהל אותנו, במקום להתעקש על האמת והמוסר.
אני לא מומחה לביטחון, ולא נביא. הנבואה ניתנה לשוטים בלבד. אינני יכול לדעת מה יקרה אם החטופים יוחזרו בעסקה בתמורה לסיום המלחמה. אבל כחוקר קבלת-החלטות אני יודע לזהות בורות רצונית (willful ignorance), שמעוורת אותנו למציאות. מדינת ישראל חזקה מספיק כדי להחזיר אותם, גם במחיר הזה. לא רק בגלל עוצמתה של המדינה, אלא גם כי האחריות שלא יקרה עוד 7 באוקטובר מוטלת עליה, לא על חמאס, האזרחים, או מדינות העולם. ואסור לנו לתת לה לממש אותה על חשבון החטופים ומשפחותיהם. זו לא פוליטיקה. זה תרגיל בסיסי בקבלת החלטות.
וכחוקר ובן אדם, אני יודע דבר נוסף: גם אם חמאס יושמד, זה לא יבטיח את ביטחונה של ישראל. ודאי שלא אם זה יקרה על דמם של החטופים. אנחנו הרי לא שוטים. אבל הבחירה להקריב אותם בשם עתיד לא מובטח, בחירה שנובעת מדעות, רגשות ופחדים יותר מאשר עובדות, מסלפת את המוסר שלנו. ועל זה המחקרים שלנו מרמזים שלא נסלח לעצמנו לעולם. אני יודע שלכל הפחות, אני לא.
גיא הוכמןצילום: גלעד קוולרצ'יקהשנה יש רק מצווה אחת שעלינו לקיים. מצווה עתיקה, מוסרית, נכונה ופשוטה: פדיון שבויים. חכמים קבעו כי "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים". לא רק כי מדובר בהצלת חיים, אלא כי מדובר בהשבת אמון האדם בחברה שלו. פדיון שבויים היה עיקרון מכונן של קהילות יהודיות לאורך הדורות, והוא ערך שמחבר בין דתיים לחילוניים, בין מסורתיים לליברלים. ערך יסוד של חברה מוסרית, יהודית ואזרחית. וזה עוד היה לפני שחכמנו חשבו שמי שמחליט אם לפדות או להפקיר עשוי להיות אחראי על הצורך בפדיון מלכתחילה.
עשרת ימי תשובה מזמינים אותנו להתוודות, לתקן, ולבחור בדרך אחרת. התשובה שלנו לא יכולה להסתיים בהכאה על חטא, אלא במעשה. השנה הזו יש מצווה אחת שעלינו לקיים: להשיב את כולם הביתה, עכשיו.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
