בימים ובשבועות שקדמו לפרידתנו מאבא, שהלך לעולמו יממה לפני כניסת השנה החדשה, נשאלתי רבות "מה שלום אבא?". תשובתי הטבעית הייתה: "שורד".
מלחמת העולם השנייה פרצה כשהיה בן 13, ומאז הוא שורד. לרגע אחד בחייו הוא לא שכח את זוועות השואה, אך סירב לתת לחושך להשתלט ולהוביל אותו. הוא לא שכח את עלבון ההשפלה של הנאצים אשר גילחו באכזריות את הזקנים של נכבדי עירו. הוא לא שכח את תחנוניהם של חולים יהודים שראה בסוף המלחמה וביקשו שיזכור אותם. כשנשאל איך שרד תשובתו הייתה קצרה ותמציתית: "אני מאחל שלעולם לא תזדקקו לכוח שיש לכל אחד מאיתנו בתוך תוכו".
ואכן, אבא היה סלע איתן עד סוף ימיו. בצמתים רבים בחייו נזקק לתעצומות נפש ולכוחות עילאיים, אך מעולם לא חלחלו אליו רחמים עצמיים. מעולם לא שמענו ממנו התבכיינות. הוא העדיף לזכור את האוד המוצל שהציע לו חתיכת לחם מחלקיק פרוסתו שם בתופת של אושוויץ, או את הזר שתמך בו בצעדת המוות. גם בגיא צלמוות מצא את החיובי.
המדינה הייתה ערך עליון בעיניו. כמו שאמר תמיד: "אני חשתי על בשרי מה זה להיות מספר 134105 בלי מדינה". הוא עלה לישראל ב-1949 והתגייס לצה"ל. חייל בודד. אדם בודד, לבד בעולם. אף פעם לא דיבר איתי, עם אחי ואחותי על קשיו במדינה החדשה. רק אחרי עשרות שנים, בבגרותנו, הבנו את סיוטיו, שאותם צרח בלילות מתוך שנתו. הוא הקים משפחה בישראל וביקש לגדל את שלושת ילדיו בשלווה ובסביבה נקייה מרוע אנושי. משורר השואה אברהם סוצקובר מדבר על "דבש שחור", אבל אבא הסתיר מאיתנו את השחור.
לא אשכח את הרעד בקולו כשבאחת מנסיעותינו לפולין סיפר שזמן מה לאחר סיום המלחמה, כשהיה לו ברור שלא נותרו יותר יהודים בעולם, ניגש אליו אדם שלא הכיר ושאל: "אתה איכנולד מבנדין?". אבא ההמום רק הינהן והעומד מולו אמר: "הכרתי את ההורים שלך". אבא, שנותר לבד מכל משפחתו, ללא תעודות וללא תמונות מעברו, היה באותו רגע אדם שיש מישהו בעולם שהכיר מניין בא. זה היה אישור לקיומו. שנים אחרי, הוא עדיין התרגש לספר על המפגש הזה.
כשאבא נשאל למה דווקא הוא שרד, תשובתו הייתה קצרה וחד משמעית: "בשמיים כנראה רצו שאחיה". הוא חי את חייו עם זיכרונותיו מהעבר ועשה למען ההווה והעתיד. הוא תמיד היה בעיניי מימושו של הצירוף: שואה ותקומה.
רבים מאלה שחזרו מ"שם" שבו בגופם, אך נשארו בנפשותיהם בגיהינום. אבא בא לכאן וחי כאן. ה"שָׁם" - 134105 - היה חרוט בבשרו ובנשמתו, תרתי משמע. אך אבא לא נעשה כבני האדם השפופים שנתגמדה קומתם וצמְתה נשמתם. הוא גם לא התנשא כדרך האנשים שעברו כבר את הגרוע מכל והכל גלוי וידוע בפניהם. הוא נשאר אדם פשוט. פשטות המרקיעה שחקים וקולה נשמע מקצה העולם ועד סופו. הוא לא חקר בנסתר ממנו, ולא התריס, אלא קיבל עליו את הדין והאמין.
נובמבר 1982, מלחמת לבנון הראשונה. מכונית תופת פוצצה את הבניין שבו שהיתי כמפקד ביחידת מילואים בצור. שעות ארוכות שכבתי פצוע בין ההריסות עד שחולצתי והועברתי לחדר ניתוח. הייתי מהניצולים הבודדים מאסון צור.
יומיים לאחר אשפוזי, עוד בטרם פונו כל הגופות מהבניין, הגיע לחדרי בבית החולים רמב"ם בחיפה שלישו של שר הביטחון אריק שרון, והודיע שהשר יגיע בעוד שעתיים לביקור חולים. גופי היה מרוסק ומותש מכאבים שלאחר ניתוח ארוך. ידעתי כבר את גודל האסון, לא הייתה לי סבלנות לביקורים רשמיים והגבתי כנראה בתוקפנות. "לא רוצה ששר הביטחון יבוא לבקרני". השליש הופתע מהתגובה הלא מכובדת ויצא מהחדר.
אבא שישב לצד מיטתי קם ויצא בעקבותיו. לאחר כמה דקות חזר, מיקד עיניו בעיני ואמר: "דוביק, שר הביטחון של מדינת ישראל מבקש לבוא אליך. אני יודע על בשרי מהי משמעות של מדינה, אני יודע כמה נורא להיות אדם שאין לו מדינה משלו. לא משנה מה אתה חושב ומרגיש ברגע זה. אני מבקש ממך לקבלו ולו במצוות כיבוד הורים, עשה זאת למעני". הוא הוסיף: "ובלי מילת ביקורת. תהיה סבלן ותענה על מה שישאל. את דעתך והרגשתך תשמור הערב לעצמך, עליך לקבלו בנימוס".
הוא חזר והדגיש: "זה שר הביטחון של מדינת ישראל". אבא לא היה צריך להוסיף מילים. שעתיים מאוחר יותר שר הביטחון אריק שרון בא לחדרי ברמב"ם והביקור התנהל כסדרו.
שנה לאחר מכן. אני משתחרר מהאשפוז ואבי מלווה אותי לביתי. "אני מציע לך להמשיך הלאה בחיים ולהסתכל רק קדימה", אמר - ודבריו נצרבו בי ומלווים אותי מאז. באותו רגע הבנתי שזה היה המוטו של חייו. אבא שאיבד את הוריו ותשעת אחיו באושוויץ היה הניצול היחיד ממשפחתו, ואני אחד הניצולים הבודדים מאסון צור. מעולם לא שאלנו למה דווקא אנחנו.
ינואר 2015. במלאת 70 שנים לשחרור אושוויץ צעדנו, אבי ואני, חבוקים בשבילי מחנה ההשמדה. היינו שם יחד עם משלחת ישראלית מכובדת. כשעברנו ליד קרמטוריום 3, המקום שבו ב-15 באוגוסט 1942 נלקחו שני הוריו יחד עם 5,000 מבני העיר בנדין ונשלחו לתאי הגזים, נסדקה לפתע הדממה הכבדה.
אבא אמר לי בלחש כשהוא מפנה מבטו להריסות הקרמטוריום: "אם ההורים שלי היו יודעים אז שאני, בנו של צבי הרשל מבנדין, אלך 70 שנה אחרי כאן איתך, עם רמטכ"ל צה"ל ועם שריה ושופטיה ויועציה של מדינת ישראל, הם היו כל כך גאים, אולי אפילו היו מקבלים יותר בהשלמה את הליכתם לתאי הגזים".
החזקתי את ידו בידי ויכולתי להרגיש את גאוותו שלו. כזה היה אבא. על האדמה המקוללת של אושוויץ, הספוגה בדם משפחתו, הוא ראה את הטוב. את קרן האור המבקעת את האופל. את נס הקמת מדינת ישראל שהייתה לו בית.
שעות לאחר מכן, אירעה תקלה במטוס שהיה אמור להשיב אותנו ארצה. נאלצנו להמתין בתוכו בשדה התעופה הצבאי בקרקוב במשך כמה שעות. כמקובל בין ישראלים, מיד החלו הקיטורים. עמית סגל שהיה בין חברי המשלחת עלה לשידור ישיר, ולאחר שראיין את המכובדים הכועסים על העיכוב פנה אל אבא ושאל איך הוא מרגיש. אבא בטבעיות הביע תמיהתו על המתלוננים. "לשבת כמה שעות בתוך מטוס ישראלי זאת בעיה?! לפני 70 שנים היו בעיות אמיתיות במקום הזה. אז קצת מתעכבים. לא נורא. הכל לטובה".
התבוננתי באבי, ששנות נעוריו מגיל 13 עד 19 עברו בפרידה מהוריו, בסלקציה, ברעב, במוות וביתמות ובצעדת מוות. אחרי כל אלו להישאר אדם מוסרי ואופטימי? אבא בחר להיות אופטימי. אבא בחר לראות את הטוב שבאדם במקום את החיה רוצחת המיליונים. אבא, צבי איכנולד, היה ונשאר בשבילי ובשביל נכדיו וניניו האדם בעל מאור הפנים והעיניים הטובות - האדם שהאמין בחיים, למרות הכל.
- דובי איכנולד הוא מנכ"ל "ידיעות ספרים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
