במוצאי שבת 11 באוקטובר, כשכבר היה ברור שנרקמה עסקה שתשיב בעוד יומיים את כל 20 חטופינו החיים ארצה, התייצבו אדריכלי העסקה, סטיב וויטקוף, ג'ארד קושנר ואשתו איוונקה בכיכר החטופים להביע הזדהות עם קהל משולהב, עצום בממדיו, הצמא למפגש עם מי שמבין ללבו וחש שותפות רגשית לנוכח ה"נס" המאוחר העומד להתרחש בתום שנתיים של מאבק לא מתפשר.
1 צפייה בגלריה
סטיב וויטקוף, ג'ארד קושנר, ואיוונקה טראמפ בעצרת בכיכר החטופים
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
לעולם ייזכרו התגובות ההפוכות של הקהל הער והמעורב למשמע הזכרת שמותיהם של הנשיא האמריקני לעומת הזכרת שמו של ראש ממשלת ישראל. בעוד אזכור שמו של דונאלד טראמפ התקבל בתשואות ובקריאות קצובות של "תודה טראמפ" באנגלית, אזכור שמו של בנימין נתניהו, גרר קולות נמוכים, קצרים, אונומטופיאיים, של בּוּ או בּוּז, שבכל שפה יובנו כהבעת דחייה וסלידה.
שריקות בוז לנתניהו במהלך נאומו של וויטקוף
מעמד תיאטרלי זה ראוי שיעלה יום אחד על במת התיאטרון. וויטקוף נואם בהתרגשות שאין שנייה לה. במרחק קצר מאחוריו, מימין ומשמאל, ניצבים במלוא הדרם וגובהם ג'ארד קושנר ואיוונקה טראמפ, ומלפניו משתרע ים של מפגינים. "זה המחזה הכי עוצמתי שראיתי. אני לא יודע כמה אנשים יש כאן הערב — לפי מה שאני רואה מדובר בהרבה מאוד אנשים, אולי אפילו יותר מ-100,000" – כך פותח ויטקוף את דבריו, כשלמעשה 400,000 איש ממלאים את הכיכר. הוא מנסה לקרוא את דבריו מן הכתב אבל לנוכח הקהל הפעיל, המגיב במחיאות כפיים ובקריאות התלהבות, הוא מתבלבל, דעתו מוסחת והוא חוזר על כמה משפטים שוב ושוב. בנקודה מסוימת הוא לא מתבלבל. זה קורה כשהוא שומע בברור את קול ההמון המשמיע את נהימות ה־בו-בוז בצמידות להזכרת שמו של נתניהו. זה לא היה צפוי מבחינתו, הוא מרים ראשו מעל הטקסט שהכין מראש ואומר בלית ברירה משפט בזכות נתניהו.
הבמאי שיביים בבוא היום את הסצנה הזאת על במת התיאטרון יוכל לשאול טיפים מההפקות הרבות של המחזה השיקספירי הנודע "יוליוס קיסר". רגעים מכוננים ובלתי נשכחים במחזה הם נאומי ברוטוס ואנטוניוס, המצדיקים (ברוטוס) או מגנים (אנטוניוס) את רצח קיסר, והקהל ההפכפך מגיב בחיוב למי שמדבר אחרון. כשברוטוס מצדיק את הרצח הקהל מסכים איתו, וכשאנטוניוס מטיל ספק במניעי הרצח הקהל מתפרץ בזעם ובצעקות נגד הרוצחים. הבמאים של "יוליוס קיסר" נוהגים להוסיף נהמות בו־בוז ריתמיות ורועמות כדי להדגיש את כוחו של ההמון.
פרופ' ניצה בן דב חוץ מקולות הבוז ההמוניות אין למחזאי ולבמאי של המחזה העתידי "השליח ויטקוף בכיכר" מה ליטול מהסצנה המפורסמת של נאומי ברוטוס ואנטוניס בפני העם ב"יוליוס קיסר". בניגוד לקהל הרומאי שמשנה דעתו בהתאם למי שמדבר אחרון, הקהל הישראלי לא שינה את דעתו גם כשויטקוף ניסה לשכנעו שלנתניהו היה חלק בהחזרת החטופים. כשאמר זאת הקהל הנחוש, שידע את חלקו של נתניהו בטרפוד השבתם של החטופים, בוודאי שלא השתכנע אלא עמד בנחרצות על דעתו תוך שהוא מגביר את קריאות הבוז. החיוך הבלתי נשלט שהתפשט על פניו של ויטקוף וגם של ג'ארד ואיוונקה לנוכח נחרצותו של הקהל הישראלי מדבר בעד עצמו. שלושת היהודים־האמריקאים, שבאו לכיכר להזדהות עם אחיהם הישראלים, מחווה אנושית שנתניהו ושריו מעולם לא עשו, גם הם יודעים שנתניהו ראוי לקריאות הבוז האותנטיות וההחלטיות של ציבור חזק ותקיף במעשיו ובדעותיו.
פרופסור בן דב היא חוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. וכלת פרס ישראל לחקר הספרות העברית והכללית לשנת תשפ"א
