"כל עוד תחזיקו באלג'יר תהיו שרויים במלחמה בלי הרף. לפעמים תדמו לעצמכם כי המלחמה תמה, אבל שנאתם של האנשים הללו כלפיכם לא תפחת כהוא זה. תחת אפר המדורה הכבויה למחצה יישארו אודים לוחשים שבהזדמנות הראשונה יתלקחו לתבערה גדולה". את הדברים האלה כתב הברון לאקיאה ב-1831, שנה אחרי שצרפת כבשה את אלג'יריה, הכריזה שהיא חלק מהרפובליקה ועודדה מאות אלפי צרפתים להתיישב שם. ההיסטוריון אליסטר הורן בחר בציטוט הזה כמוטו לספרו מ-1977 "מלחמה פראית לשלום: מלחמת אלג'יריה 1962-1954", שרלוונטי גם ב-2022, נוכח מה שקורה בשטחים.
נשבר הלב נוכח תמונות ההרוגים בעימותים האחרונים, נוכח הידיעה המרה שחייהן של המשפחות השכולות לעולם לא ישובו להיות כשהיו. ואין בדברים הנכתבים כאן כדי להצדיק את הטרור הנורא או לנרמל את מחיר הדמים שהוא גובה. ומשזה נאמר, יכול להיות ש-45 שנים אחרי שנכתב, "המלחמה הפראית לשלום" הוא אחד המסמכים היותר חשובים שצריכים להיות מונחים על שולחנם של מקבלי ההחלטות.
מספר הצרפתים שהתיישבו באלג'יריה ב-130 שהות כיבושה נשק למיליון. צרפת השקיעה הון עתק במשאבים ובכוח אדם כדי למגר את תנועת השחרור האלג'יראית, כולל הקמת "קו מוריס" על גבול טוניסיה לאורך כ-300 קילומטר כדי למנוע הברחות של ציוד לחימה ואנשים - גדר חשמלית בגובה 2.5 מטר במתח של 5,000 וואט, ממוקשת משני צידיה. ב-1956, כשהמאבק החריף, אישר הנשיא הצרפתי גי מולה לצבא "להשתמש בכל אמצעי שנדרש" כדי לדכא את ההתקוממות, ומצבת כוח האדם הגיעה לחצי מיליון חיילים. "אנחנו הורגים אחד מהם כשאנחנו מצליחים לתפוס אותו", מצטט הורן ראיון עם אחד המתיישבים הצרפתיים, "אך למחרת בא אחר ומתחיל מחדש".
פעילות צה"ל ומג"ב במזרח ירושלים ובשכם
(צילום: דוברות המשטרה)
ב-1959 הציע הנשיא שארל דה-גול הגדרה עצמית לאלג'יריאים. זה לקח שלוש שנים עד שזה קרה, במהלכן טנקים עשו את דרכם לכיכר קונקורד בפריז כדי להגן על העיר מפני הפיכה צפויה שהובילו המתיישבים באלג'יריה. המסקנה משנות המאבק הייתה שההטבות שהציעו הצרפתים לא שינו את המצב, גם לא הפריחה הכלכלית. מה שהאלג'יריאים רצו זה לראות את אחרון החיילים הצרפתיים עוזב.
אז נכון, אלג'יריה היא לא הגדה המערבית, והמרחק בין הבירה אלג'יר לפריז אינו דומה למרחק שבין רמאללה לירושלים, או בין קלקיליה לכפר סבא. ובין האלג'יריאים לא היה מי שחשב ששחרור ארצו זה השלב הראשון בדרך לכיבוש פריז. אבותיהם של הצרפתים לא שוטטו במדבריות אלג'יריה, לא היה להם את מערת המכפלה, את עלי, מכמש וענתות, ולא היה להם נביא שבלס שקמים בתקוע.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלועדיין, גלי המאבק בשטחים מוכיחים כי דבר לא השתנה ב-55 השנים האחרונות. לא בתקופות של פריחה ולא בימים של שפל. לא כאשר הוגבל מספר העובדים המורשים להיכנס לישראל ולא כאשר המספרים הוכפלו ושולשו. לא כשמספר המחסומים הוקפץ ולא כשהוא ירד. לא כאשר הכוחות נכנסו לקסבה ולא כשהם יצאו משם. גלי המאבק רק שינו, בשוליים, את אופיים. אינתיפאדת המונים ואינתיפאדת יחידים, פח"ע מאורגנת ופח"ע לא מאורגת.
כנראה שלא שם נמצאת התשובה, וישראל, כמו שעלה מדברי ראש הממשלה יאיר לפיד בנאומו באו"ם, צריכה לקדם שיח פוליטי המבוסס על ההכרה בצורך להקים מדינה פלסטינית. שתי מדינות לשני עמים. זה ייקח זמן - גם למצוא את הפרטנר המתאים, גם לגבש תוכנית, גם לצייר מפה שתיקח בחשבון מה קרה בשטח ביובל השנים האחרונות - אבל הרעיון שאם רק נתפוס עוד מחבל אחד, ונהרוס עוד שני בתים ונעצור עוד מאה איש יגיע שקט, הוא רעיון נואל. תמיד יישארו אודים לוחשים, כמו שכתב הברון לאקיאה לפני 190 שנים, כדי שתתלקח תבערה גדולה.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
