היום בבוקר דווחנו כי מטוס F-35I "אדיר" של חיל האוויר הישראלי הפיל הבוקר מטוס איראני מסוג יאק-130, שבצה"ל כינו אותו "מטוס קרב".
יאק 130, הוא מטוס אימון סילוני קרבי קל ורב-תכליתי המיוצר ברוסיה. לפי דיווחים שונים, איראן מפעילה אותו לאחרונה בתפקידי סיור/הגנה נגד כלי טיס לא מאוישים.
אמנם התמודדות של יאק מול F-35 זה"לא כוחות", אבל בכל זאת יש ריגוש וייחוד בהפלה כזו, מכמה סיבות: זוהי הפלה ראשונה של מטוס F-35, זו הפלה ראשונה של חיל האוויר לאחר 40 שנה, והיא מבוצעת מעל טהרן, 2,000 קילומטר מישראל.
מניסיוני האישי, הפלת מטוס אויב תמיד מלווה בתחושת סיפוק וריגוש לטייס שהפיל. חיל האוויר כבר הוכיח את יכולתו להגן על ישראל מפני מתקפות טילים וכטב"מים איראניים, מול מערכי טילי קרקע-אוויר והשגת חופש טיסה מעל איראן, והוכיח את יכולתו לפגוע בכל מטרה קרקעית איראנית. עכשיו, הוא מוכיח גם את יכולתו לשמור על עליונות אווירית מול מטוסים איראניים בעומק איראן.
כה מוזר לי שבמלחמה עוצמתית ומכרעת כזו, אני רק משקיף מהצד, ממרחק השנים. עם זאת, יש לי הרגשת שייכות אישית, והתרגשות עצומה מעבר לתחושותיי כטייס קרב.
ביכולות שלנו לטווחים רחוקים, יש תהליכים שהתחילו כבר לפני חמישים שנה. כבר ב-F-15, שכחלק מתנאי הרכישה שלו שמעון פרס דרש שתהיה למטוס היכולת לתקוף בתימן. אני זוכר את ההלם של היצרן, כאשר כקצין הפרויקט של המטוס הבאתי לו את בשורת פרס והראינו לו את הדרך, באמצעות המכלים הקונפורמים שדרשתי. לאחר מכן האמריקאים הוסיפו את אותו קונספט ל-F16 ולמטוסים הבאים.
ישראל בהרבגם היכולת לטוס ביחד כל כך הדוק עם האמריקנים איננה פשוטה. נוכחנו בדוגמה שלילית של השותף הכווייתי, שהפיל שלושה מטוסי F-15 אמריקניים.
בשנים 86'-87', כשאביהו בן נון היה ראש אג"ת, במסגרת תפקידי אז, פיתחנו את מסגרת ההסכם המבצעי והמערכות לשיתוף פעולה כל כך הדוק עם האמריקנים. אני זוכר בהתרגשות את התרגיל המשותף הראשון, עומד בחדר השליטה עם השותף האמריקני שלי לפיתוח יכולת זו, מסתכלים זה על זה בסיפוק.
תא"ל (במיל') ישראל בהרב הפיל 12 מטוסי מיג 21, כיהן כקצין פרויקט F-15 וריכז את הסכמי השת"פ המבצעי עם ארה"ב
